2017-02-26

על היוגי והקומיסר

דמיינו ישיבה: כמה ראשי-צוותים, כמה ארכיטקטים, כמה מובילים טכניים.

"כבר עשינו עבודת הכנה מקיפה לגבי המעבר ל MDA (קרי: Model-Driven Architecture):", פתח הארכיטקט הבכיר (להלן א׳, שמו שמור במערכת). "הגדרנו Meta-Model לכל המערכת שלנו, וביססנו אותו על Meta-Meta Model (או super model). יש לנו רשימה של נקודות שצריך עוד לסגור - אבל אנחנו כבר יכולים להתחיל. הצוות של יוסי החל ליישם Repository למודלים, ועוד חודשיים נוכל כבר לתת לכל שאר הצוותים בארגון להמיר את הקוד שלהם למבנה ה MDA."

כמה מאיתנו פשוט נעמדנו. היה קשה לנו לשבת. ידענו שא׳ הוא ״בקטע״ של MDA - אבל לא ציפינו למשהו כזה.
"אתה מציע שנשכתב את הארכיטקטורה של כל המוצר שלנו? זה מה שאתה אומר??".
"כן, בוודאי. יש כבר הסכמה של ההנהלה בנושא" - ענה א׳ ברוגע מעורר ביטחון.

"אבל מה היתרון בלעבור ל MDA??" - הזעיף פנים ראש צוות אחד, בחור קצת מחומם.

"זו פרקטיקה בצמיחה, יש כבר 'body of knowledge' שהולך ונבנה בתחום, ויש גם כמה יישומים מוצלחים (במיוחד בעולם ה Databases)" - ענה א׳ בלי למצמץ, בלי לשדר אי-נוחות, בלי בושה.

"אבל מה היתרון בשבילנו, למוצר שלנו??" - נשאל שוב. "עכשיו אני אמור להשקיע חצי שנה עם הצוות בשינוי ארכיטקטורה - בשביל מה??"

"אה... אתה צודק מאוד." - נראה שלא׳ נפל סוף-סוף האסימון.
"אנחנו נכתוב רשימה של היתרונות של MDA ונראה אילו הכי משמעותיים עבורנו, נתמקד במה ששימושי עבורנו, כמובן. נקודה טובה!".


הוא אידיוט? מנותק מהמציאות? הוא בכלל דמות מרכזית בארגון מצליח?
האם אין גבול לטיפשות או הציניות??
אולי זו גחמה אגואיסטית שלו שהוא רוצה לכתוב ״MDA״ בקורות החיים?

- כך זה לפעמים נראה מהשטח.
אני זוכר שכעסתי אינספור פעמים על החלטות שנראו לי מנותקות ומעווותות. כעסתי או שהייתי מתוסכל.

מצבים כאלו מתרחשים יותר בארגונים גדולים, אך גם בארגונים קטנים אי אפשר להתחמק לגמרי מהדינמיקה הזו.

מה קורה פה בעצם?

(בעקבות שאלה: לא, זה לא אירוע שקרה בגטט... אלא שנים רבות לפני כן)


מקור: https://vidyow.com/video/the-main-differences-between-t/vcbaDoo8guL

ציר טראמפ-אובמה


למזלנו, ההיסטוריה העכשווית מספקת לנו מטאפורה רלוונטית שקל להתייחס אליה*.

* אני לא מתכוון לעשות ניתוח פוליטי מעמיק או אפילו שטחי, אלא להתייחס ל״תפיסה המקובלת״ לגבי האישים. מקובלת - כפי שאני מכיר וחווה אותה בסביבתי.

מצד אחד יש לנו את טראמפ: לא רגיש (בלשון המעטה), לא בפרטים, נראה לעתים מנותק לחלוטין. הוא רוצה ליצור משהו גדול - ומהר.

מצד שני יש את אובמה, ההיפך הגמור: רגיש, בפרטים, אינטליגנטי, משדר חוכמה ושיקול דעת. אובמה לא הרגיז כמעט ואף אחד, תמיד השתלב במצב הנתון ברגישות.


לפעמים, נדמה שאובמה הוא מי שתרצה שינהל או יעבוד איתך, וטראמפ? - שינהל את הארגון המתחרה!
לכאורה, ארגון המנוהל בסגנון אובמה ״ינצח״ בכל פרמטר ארגון המנוהל בצורת טראמפ.
האמנם?

האם ייתכן שאובמה לא הצליח לעשות הרבה ב-2 הכהונות שלו?
האם ייתכן שטראמפ לא יחריב את ארצות הברית, ואולי יעשה כמה דברים טובים?

על טראמפ קל לצחוק. אני אישית נהנה - אני מודה!
הוא מספק לי בידור לפחות פעמיים בשבוע. תיאור המעשים שלו בעיתונות (/ טוויטר) - גורם לי להרגיש נבון יותר!


הנה סיפור נוסף לדוגמה מעולם הטכנולוגיה. איזו חוסר הבנה!....:

מקור: הפוסט http://getindata.com/blog/post/lean-big-data-how-to-avoid-wasting-money-with-big-data-technologies-and-get-some-roi

כשנתקלתי לראשונה בתיאור הזה החוויה שלי הייתה: הנאה. איזה סיפור מצוין. ("כל-כך נכון!")
שמרתי את התמונה בצד - ואמרתי לעצמי שאכלול אותה באיזה פוסט. לא חשבתי שזה יהיה הפוסט.

יש משהו ציני וקוטבי בתיאור המקרה הזה (ובדומים לו):
  • הגופים שרחוקים מאיתנו, ואין לנו היכרות אינטימית איתם (יועצים, הנהלה, ״vendors״) - מוצגים באור שלילי חד משמעי (טיפשים, חסרי רגישות, חסרי מחויבות לצורכי הארגון).
  • התוצאה היא חד-משמעית (דלי של דולרים נשפך לפח)
  • מביני העניין (peers שאנחנו מעריכים את תבונתם) - פשוט אוחזים את הראש בידיים, שלא ייפול אני מניח.


הסיפור הזה, אפילו אם הוא מהנה - דיי ברור שהוא לא משקף את המציאות. הוא שטחי / שחור-ולבן - והמציאות היא כמעט תמיד מורכבת.


מה הסיפור שלכם?


חשבו. האם יש סיפור דומה שאתם נתקלתם בו?
  • האם הייתה דמות או שתיים שהן שהן היו הגורם להחלטה המטופשת?  
  • האם אנשים נבונים לכאורה, נכשלו להבין את הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר?
  • האם התוצאה הצפויה היא קטסטרופלית? הרת-אסון?

כמה נקודות למחשבה:
  • בפועל בארגונים - דברים לא קורים ע״י יחידים, אלא ע״י קונצנזוסים רחבים יותר. גם בדרגי ההנהלה. 
    • מדוע האנשים הללו מקבלים תמיכה? (מדוע אנשים הצביעו לטראמפ?) - בד״כ קיים צורך מסוים, אולי לא מספקים אותו בצורה הכי טובה אך זיהוי הצורך וההתייחסות אליו - הוא צעד חשוב בכל פתרון אפשרי.
  • האנשים הרחוקים מאיתנו, גם אנחנו לא מכירים אותם - הם כנראה לא טיפשים.
    • הרבה פעמים הם חשופים למידע / לחצים - שאנחנו לא מכירים. לא משהו ״סודי״ בהכרח. 
    • אולי הסגנון שלהם שונה משלנו מהותית - מה שארחיב עליו בפסקה הבאה.
  • זכרו: יותר קל לחזות קטסטרופה, מההופעה שלה בפועל.
    • גם מה שמתחיל בצורה מאוד לא טובה - יכול ובדרך כלל משתפר עם הזמן. כל עוד הכוונות הן טובות.
    • בכל ארגון כמעט (גם בארגון מאוד היררכי כמו צבא) - יש איזונים ובלמים. אם משהו לא טוב קורה - יעלו פידבקים שקשה להתעלם מהם.


It's all about tradeoffs


בסופו של דבר אפשר לומר שיש סקאלה של שני סגנונות הפוכים:
  • בקצה אחד: היוגי ("אובמה") - אדם שכלתן, שקול, בקיא בפרטים  אבל גם  מתקשה לקבל החלטות ולפעול בסביבה של אי-וודאות.
  • בקצה השני: הקומיסר ("טראמפ") - אדם עם דרייב, המוכן לקחת סיכונים, להוביל  אבל גם  חסר סבלנות לדקויות



כל אחת מהקיצוניות - איננה יעילה במיינסטרים (אולי ברגעי משבר או רגעים קיצוניים):
  • יוגי ("מומחה יוגה") - יוביל את הארגון במעט טעויות ובהרמוניה, אבל בקצב שינוי אטי ואולי לא-מספק.
  • קומיסר ("נציג פוליטי בצבא רוסיה, בעבר") - יוביל את הארגון חזק ומהר, מה שידרוש תיקונים תכופים - ויגרום לחיכוכים ותסכולים רבים.
כאשר היוגי נתקל בקומיסר, הוא מפרשן אותו כאדם פרימיטיבי, גס, ולא נבון.
כאשר הקומיסר נתקל ביוגי, הוא מפרשן אותו כאדם חסר עמוד שדרה, הססן ומפוחד.

לאנשים שונים לחלוטין - קשה להסתדר זה עם זה. וליוגי המושלם - יהיה קשה מאוד להסתדר עם הקומיסר המושלם.
למרות זאת, דווקא שיתוף פעולה פורה בין השניים - יכול להשיג ערך יוצא דופן.



סיכום


אני טוען בפוסט שיש קשת של "יוגי" ו"קומיסר" - שאלו נקודות אישיות הפוכות, שכמעט תמיד לא מתקיימות במקביל. אחת באה על חשבון השנייה.

אני בהחלט יותר יוגי מקומיסר. זה כנראה משתקף בפוסט, אך הנחתי שגם רוב הקוראים של הבלוג הם כאלו.

הייתי מנסה לנסח את נקודות המחשבה הבאות (ניסוח ראשוני):
  • אם אתם פוגשים בקומיסר/יוגי מרתיע, חשבו: האם יש לכם שותפות בכוונות / יעדים? אם כן - כנראה שהמצב לא כ"כ רע!
  • גם אם דרכו של הקומיסר / יוגי משונה לכם ("אידיוט!"☺) - נסו להבין מה עומד מאחוריה. כנראה שיש שם תובנה שקשה לאדם השני לתאר בצורה פשוטה. בכל זאת, יש סיכוי טוב שיש בה ערך. אם תיקחו את הרעיון ותפתחו אותו - אולי תמצאו משהו חשוב - שפספסתם!
  • חשבו על הצוות שלכם: 
    • האם הבחור ההוא שנראה קצת מטופש הוא Executor טוב, חסר מורא? אולי תוכלו להעריך אותו ולהיעזר בו כקומיסר.
    • האם הבחור השני, שמתקשה לקחת החלטות, ונתקע בפרטים הוא בעצם אדם נבון עם תובנות עמוקות? אולי תוכלו להעריך אותו ולהיעזר בו כיוגי.


בחזרה לסיפור בהופיע בתחילת הפוסט: כן הוא אמיתי. כך אני חוויתי אותו.
לא הבנתי איזו טיפשות וניתוק יכול להיות בלעשות צעד כמו שנעשה.

בפועל - הקטסטרופה לא התרחשה: לאחר כחודש-חודשיים עבודה - הצוותים החלוציים הבינו במה מדובר, וסיפקו הערכות זמנים / עלויות מייאשות להנהלה, שזנחה את הפרויקט.

לא ניסיתי להבין אז מה היה הצורך של ההנהלה. משהו מהותי היה חסר והכאיב להם - בכך שאישרו פרויקט שאפתני שכזה, והפקידו את גורל המוצר בידי אדם טכני כלשהו. זה היה פתרון גרוע - אבל כישלון הפתרון הגרוע, לא העלים את הבעיה.
אני חושב שרק לאחר כמה שנים - הבנתי את הנקודה.


שיהיה בהצלחה!