‏הצגת רשומות עם תוויות SCRUM. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות SCRUM. הצג את כל הרשומות

2019-07-20

NoScrum


הקלטתי עם רן לוי (״עושים היסטוריה״) שיחה קצרה מדוע ב Next-Insurance החלטנו לא לעבוד בסקראם, כ side track לפרק של ״עושים תוכנה״.
רן בחור חברותי, אינטליגנטי, ואנרגטי - ומאוד נחמד היה לפגוש אותו.

אקשר את הפרק ברגע שייצא.

בכל זאת, הרגשתי שהשיחה אצה-רצה לי, ולא הספקתי להעביר את כל הדברים שרציתי.
איזה מזל שיש לי בלוג, שבו אני יכול להאריך בדברים - כמה שבא לי!


עוד שהייתי בתהליך להתקבל לנקסט-ביטוח (Next-Insurance) אני זוכר ששוחחתי עם מנהל הפיתוח (ואחד היזמים) והוא ציין ״אנחנו לא עושים כאן סקראם. ניסינו כמה פעמים בעבר - וזה לא הוכיח את עצמו כל-כך״.

זו בשבילי היתה נקודת זכות ונקודת חיבור - כי גם אני, אחרי שנים של עבודה בסקראם ועם סקראם -- חשתי שסקראם לא סיפק את הסחורה ש״הובטחה״.

זה כמובן לא היה הדבר היחידי שהתחברתי אליו. היו גם רעיונות כמו אחריות End-to-end למפתחים (באמת), אי הסתמכות על QA, השפעה גדולה של רעיונות Lean Startup - ואחרים שחיברו אותי.

בכל מקרה, נושא השיחה שלנו כאן הוא סקראם, או בעצם: NoScrum.





מה זה סקראם?


אני מניח שאת זה אתם יודעים. כתבתי על סקראם ומתודולוגיות רזות סדרה קצרה של פוסטים. אני רואה שכבר ב 2012 כתבתי:
כיום אני נוטה להאמין שעדיף "אג'ייל סגנון-חופשי ממוצע" על סקראם או מפל המים. כלומר: לקחת את רעיונות האג'ייל - אך בצורה יותר גמישה ופחות נוקשה.
התחושה הזו רק התבססה עם השנים.



אפתח כמה נקודות חשובות שאני רוצה להדגיש ולהזכיר לצורך הדיון הנוכחי:


סקראם היא מתודולוגיה שעיקר הדגש שלה הוא ניהול פרויקטים.

רוב רעיונות האג׳ייל הן בעצם פרשנויות וניסיונות התאמה של Lean Manufacturing (או המקור שלה: TPS של טויוטה) לעולם התוכנה. על התהליך הזה כתבתי בעבר.

לרעיונות האג׳ייל יש פרשנויות שונות, בדמות מתודולוגיות שונות: SCRUM, Crystal, KANBAN, XP, וכו׳
  • XP (כלומר: Extreme Programming) מתמקדת בפרקטיקות של קוד: איך משפרים כתיבת קוד - בעזרת רעיונות של Agile/Lean.
  • Lean Startup מתמקדת בהגדרת מוצר (או פיתוח לקוח).
  • סקראם וקנאבאן מתמקדות בניהול פרויקטים. אין בסקראם (או קאנבאן) שום פרקטיקות העוסקות ישירות בכתיבת קוד. 






לסקראם יש ״תעשיה״ מאחוריה - תעשיית ייעוץ והסמכות 

הנקודה הזו היא לא העיקר, אבל היא רלוונטית - ולעתים מצליחה להפתיע אנשים.

כאשר אני קיבלתי את הסמכת הסקראם מאסטר שלי (כן, כן) - הארגון שעבדתי בו היה צריך ״להשתחרר״ מ 5000 ש״ח בערך (+ דמי חידוש שנתיים?), בכדי לקבל הסמכה של The Scrum Alliance. היה מדובר ביום וחצי של סדנה שלא חידשה לי שום דבר (אחרי שקראתי ספר בנושא) - וזה הרגיש לי קצת יקר.

הסמכה של מאמן SCRUM (זה שמכשיר SCRUM Masters), למשל, עולה $5000 לשנה ו/או הפרשה של $50  ל ScrumAlliance עבור כל תלמיד שהוסמך.

לכאורה The Scrum Alliance מוגדר כארגון שלא למטרות רווח, אך בהחלט יש לו צד כלכלי.

אני בטוח שיש יועצי XP ו LeanStartup איפשהו בעולם - אך מעולם לא נתקלתי בהם. כן נתקלתי בכמות מכובדת של יועצי סקראם, מחברות שונות בארץ ובעולם. ליווי צמוד וממושך - הוא דבר מקובל באימוץ סקראם. אפילו פעם ניסו לשכנע אותי להפוך ליועץ שכזה.

בקיצור: סקראם זו לא רק סט-רעיונות. זה גם ביזנס.


סקראם הוא הגורילה בשוק

כ-70% מארגוני התוכנה מתארים את עצמם כעובדים בסקראם. רובם הגדול ב״סקראם טהור״, וחלקים קטנים יותר - בשילובים שונים עם מתודולוגיות א׳גייל אחרות.

בהינתן הניסיון בשטח - אני חושב ש SCRUM הוא במידה רבה סוג של "ברירת-מחדל". דווקא "לא לעשות SCRUM" - היא סוג של בחירה.



מודעה שצצה לי באתר "דה-מרקר" בימים בהם כתבתי את הפוסט.



מה לא טוב בסקראם?


מה המחלה הנפוצה ביותר בקרב בני-אדם? נכון - עששת.

מה המחלה הנפוצה ביותר בקרב אנשי-תוכנה? נכון - בזזת.
הנטיה לקבל החלטות על בסיס ״באזז״.

זה דבר דיי מובן. בניגוד לתעשיות אחרות, קצב השינויים והחידושים - הוא אדיר.
ע״פ כלל אצבע אחד, חצי מהידע שתצברו יהפוך ללא-רלוונטי תוך עשור - וכל הזמן צריך לעכל עוד ועוד ידע. עם כ״כ הרבה פרטים, שינויים, וטכנולוגיות שלרובן יש ותק נצבר של פחות מעשור (במקרה הטוב) - באמת קשה מאוד לקבל החלטות מיודעות בסביבה שכזו.

כאשר יש יותר מדי פרטים לעיכול, בני האדם משתמשים ביוריסטיקות. היוריסטיקות הללו לפעמים עובדות טוב - ולפעמים לא.

כאשר אנו בוחרים, למשל, כלי לתקשורת פנים-ארגונית - הבאזז היא יוריסטיקה טובה.
כמה שעות ודיונים אפשר להשקיע באמת בבחירה של כלי שכזה? זו לא מההחלטות החשובות של ארגון פיתוח. אם תכנסו לפרטים (אני פעם נכנסתי) - תראו שיש הרבה כלים עם המון תכונות, ובחירה באמת יכולה להיות לא פשוטה. למה לא גיטר? למה לא HipChat? אולי דווקא Twist?

הבאזז במקרה כזה הוא יוריסטיקה מצוינת. כולם מתלהבים מסלאק? - כנראה שלא תפלו איתו, ויש קהילה גדולה לקבל ממנה טיפים (אפילו אני כתבתי עליו פוסט, רחמנא ליצלן!)

טעיתם? לא נורא. הארגון יתאושש בקלות מטעות בהחלטה פעוטה שכזו.


יש החלטות שהן יותר גורליות לארגון.
סדרי עבודה. הגדרות תפקידים ואחריות, היכן להקדיש תשומת-לב ניהולית - אלו הן החלטות מאוד משמעותיות.

כאן יוריסטיקת הבאזז - היא לא טובה, ואף מסוכנת. כאן שווה להשקיע שעות של עבודה ומחשבה, בכדי להגיע להחלטה הטובה ביותר + לרענן את ההחלטות מדי פעם.

אם אתם מאמינים שבני-אדם הם רבי משמעותי בארגון, אז איך אתם מוכנים לקחת ״מתכון מוכן״ או אפילו ״מסגרת מוכנה״ - להחלטות שכאלו?

באמת נראה לכם שיכולה להיות סכמה אחת של עבודה, שתהיה מיטבית לכל הארגונים בעולם? לכל שלבי-ההתפחות של ארגון? בכל התרבויות בעולם? לכל הקבוצות השונות/הפרויקטים בכל הארגונים הללו? לכל האנשים בקבוצות הללו?

באמת?!

זה פחות או יותר מה סקראם מציעה: תבנית אחידה וגנרית - שאמורה להיות שיפור מצוין - לכולם.

לפני עשור וקצת, אני זוכר שיועצי הסקראם (עבדתי עם כמה חברות) - היו מאוד נוקשים לגבי המימוש והדיוק במתודולוגיות הסקראם. הזמן עשה את שלו - ובשנים האחרונות דווקא היועצים אומרים ״אל תיקחו את סקראם כמתכון מדויק. זהו Framework - התאימו אותו לצורככם״.

אבל בפועל? דווקא אנחנו, הלקוחות - נצמדים ומתקבעים שוב ושוב למסגרת ״אבל בסקראם עושים ככה - ואנחנו עושים סקראם״.

בפועל סקראם הופך להיות חלק מהזהות הארגונית: ״אנחנו חברה ישראלית״, ״אנחנו בתעשיית ה...״, וגם: ״אנחנו עושים סקראם״.

כשהוא כזה, קשה לנו לבצע שינויים גדולים - הנוגדים את "כללי הסקראם". הרי אנחנו "ארגון שעושה סקראם".

כמה פעמים נתקלתי בצוותים שמתלוננים ש ״Daily stand-up" לא יעיל עבורם: קוטע את רצף העבודה, נמשך זמן רב מהרצוי, או לא רלוונטי הרבה פעמים לחלק גדול מהצוות.
אבל מה? "הארגון עושה סקראם" ו Daily stand-up הוא חלק מרכזי בסקראם. אותם ארגונים מזיזים את שעת הפגישה, משנים קצת את אופן התנהלותה, או אולי אפילו מדללים ל"יום כן, יום לא". הם מצליחים לשחק בפרטים, אבל הם לא מצליחים לוותר על הפרקיטיקה - אפילו כאשר זה הדבר הנכון לארגון. כאילו אימוץ הסקראם קיבע תבנית חשיבה מסוימת - שמאוד קשה לפרוץ אותה.

הקביעה ש"הארגון עושה סקראם" - מקבעת אותנו מנטלית.





סקראם כ Whole


כאן נכנס עוד אלמנט בעייתי של סקראם. סקראם, ע״פ התפיסה הרווחת, והמקודמת היטב - הוא "חבילה שלמה".

ע"פ התפיסה הזו, כל החלקים (פרקטיקות, טקסים, עקרונות) משלימים זה את זה בצורה הרמונית, ולאמץ רק חצי מסקראם - פשוט לא יעבוד.

״תן לי את שתי הפרקטיקות הכי משמעותיות של סקראם, נתחיל איתן״ - היא בקשה ששמעתי כמה פעמים. בקשה סופר-לגיטימית והגיונית, אבל התשובה ששמעתי שוב ושוב היא זו: לא. אי אפשר. את סקראם צריך לממש מההתחלה ועד הסוף.

יש פה משהו מאוד פרדוקסלי: מתודולוגית פיתוח רזה, שאינה גמישה לשינויים משמעותיים? קבועה ומקובעת?
עוד פרדוקס: אחד העקרונות העמוקים ביותר ב Agile הוא קבלת value בהדרגה. האם סקראם לא עומדת בעיקרון הזה, בעצמה?

כמה וכמה פעמים נתקלתי ביישומים של סקראם שלא עצמו בציפיות - לא הניבו את הערך והשיפורים המיוחלים. היה דיון, אך המסקנה היתה - "לא יישמנו את סקראם מספיק טוב".

אפשר להאמין בזה פעם, פעמיים - אבל אחרי שרואים שזה דפוס שחוזר על עצמו - זה כבר נהיה מטריד.

״סקראם היא מתודולוגיה שקל להבין אבל קשה ליישם״ - אמרו היועצים.
כלי שנכשל באחוז גבוה מהיישומים שלו - הוא סימן לבעיה בכלי, או לפחות בבניית הציפיות ממנו.

נתקלתי בארגון שבארבע וחצי שנים - עבר שלוש "הטמעות" של סקראם. כל פרויקט כזה הוא עניין של חודשים, ומאמץ ארגוני ניכר. פעמיים אימצו, ולא היו מרוצים מהתוצאות - ולכן החליטו לנסות שוב. אני לא זוכר דיון רציני על חלופות ל SCRUM - זה היה כאילו מובן מאליו.

בעולם הסקראם אפילו צמח מונח כנגד יישומים חלקים של סקראם (שלא מצליחים): ScrumBut: ״מימשנו סקראם... אבל״.

יישמנו סקראם, אבל אולי לא יישמנו פגישות retrospective בכל ספרינט, או לא שינינו את תחליף ה Team Lead ל Scrum Master = "אתם עושים ScrumBut, לא מימשתם את ס-ק-ר-א-ם במלואו - אך איך אתם מצפים שהוא יעבוד?"

יש משהו מבאס בלשנות כ"כ הרבה בארגון, רק כדי להגיע בסוף למסקנה שזה לא מספיק - בכדי לקבל תוצאות משמעותיות, וארוכות טווח.

מנגנון שמסתמך על "שלמות" - הוא מנגנון חלש: אין בו יתירות.
אם סקראם עובד לנו מצוין, אבל מאיזשהו סיבה חיצונית (תרבותית, עסקית, משהו) מתישהו לא אוכל לעמוד באחד התנאים - אז זהו, סקראם יפסיק יעבוד?!

מנגנון שבנוי על ״שלמות״, גם לא מאפשר לנו להשתנות, ולהתפתח. כי כל שינוי - שובר את "שלמות המנגנון".
נכון: בסקראם מעודדים ניסויונות שינוי קטנים, כל הזמן - אבל כל עוד הם בתוך "מסגרת הסקראם המוכרת". שינויים מהותיים יותר (לוותר על Scurm Masters?) - יתקבלו בהתנגדות.
והנה, עברו על התעשיה שני עשורים מלאי תהפוכות - אבל גישת הסקראם כמעט ולא השתנה.


אם אני צריך לבחור בארגון כלשהו מה השיפור הבא שארצה לקדם - "חבילת הסקראם", כנראה לא תהיה באחד המקומות הראשונים. כמובן שהבחירה צריכה להתאים לארגון וצרכיו, אבל אחרי שחוויתי הצלחות ברורות בכמה ארגונים עם פרקטיקות אחרות, כמו Minimal Viable Products או Continuous Integration (אמיתי) - ברור שאעדיף לנסות שוב את מה שכבר הצליח, ולא מה שהתמהמה ולא הניב תוצאות חד-משמעיות.



ההתמקדות בסקראם ממסכת אפשרויות אחרות


צריך מאוד להיזהר מהקישור הלא מודע, שאנשים לפעמים עושים: סקראם זה Agile ו Agile זה סקראם. זה פשוט לא נכון.

רעיונות ה Agile מופיעים בצורות ובגוונים שונים. סקראם הוא חלק מהן - אבל יש עוד המון.

אם אתם ארגון שמיישם סקראם, תיזהרו - לא להתעלם מכל שאר המבחר שקיים. Minimal Viable Products (או Yagni) - הוא מבחינתי אחד הרעיונות רבי-העוצמה והמעשיים ביותר, שאתם עלולים לפספס - אם אתם רק מתמקדים בסקראם.

אני זוכר את Uncle Bob מספר שתנועת ה Software craftsmanship בעצם צמחה, כסוג של תגובה לשימוש הנרחב בסקראם בתור המתודולוגיה המובילה בארגוני-פיתוח.

כבר אמרנו שסקראם מגיעה כ״חבילה״. יישום של סקראם, בד״כ - כולל הרבה מאמץ, וזה אומר שאנחנו הולכים להשקיע הרבה מאוד מאמץ ארגוני ביישום, הטמעה, ושכלול הסקראם שלנו.
כל אותן פגישות Retrospectives, ו Scrum Masters - יזינו למערכת הרבה פידבק ושיפורים רצויים - לגבי הסקראם.

אבל... אולי זה גורם לנו להתמקד בניהול פרויקטים - קצת יותר מדי?
יש עוד כמה היבטים חשובים לא פחות לארגון תוכנה. למשל: הנדסת תוכנה.

אם אתם אנשי-תוכנה, אתם בוודאי מבינים ש Velocity בטווח הארוך - מקבלים מתוכנה קלה לתחזוקה. בסקראם הנדסת התוכנה היא לא על המפה - ואפשר בטעות, להוריד באזור הזה הילוך. לשפר קצת בטווח הקצר - תוך כדי שמזניחים את הטווח הארוך.

אם הזנחתם את הנדסת התוכנה שלכם - ה Velocity שלכם יירד. שום ניהול הפרויקטים, אפילו על סף השלמות - לא יציל אתכם מהאטה שתגרם מתוכנה שלכם סבוכה שלא גמישה לשינויים.

זו בעיה עיקרית שתנועת ה Software Craftsmanship movement ניסתה לפתור - להחזיר כובד משקל מספיק לפרקטיקה הסופר חשובה - של הנדסת תוכנה.


?Why we switched from Scrum to Kanban
זו לא שיטה זו או אחרת, זה החופש לעשות את מה שבאמת צריך....


אז מה עושים?


כמו שאמרתי בראיון: הדבר הכי טוב (עבור תעשיית-התוכנה) שיכול לקרות לסקראם כרגע הוא להתפרק מחבילה - ולהטמיע בתעשייה כפרקטיקות שימושיות on-demand…. ממש כמו Extreme Programming (בקיצור: XP) או Lean Startup

מכירים היום ארגונים שמצהירים על עצמם שהם "עושים XP"? - כמעט ואין כאלו. אבל הפרקטיקות של XP - הן בכל מקום:
  • Continuous Integration
  • Unit Tests
  • Pair Programming
  • Refactoring
  • Coding Standards
  • Small releases
  • 40 שעות עבודה בשבוע
  • ועוד ועוד...
אלו פרקטיקות נפוצות מאוד בתעשייה. הניסיון לקחת את XP כחוק מחייב, לכל פינה בארגון, עבור כל האנשים, כל הזמן - פשוט לא צלח. Pair Programming ב 100% מהזמן - הוא מאוד לא יעיל. Pair Programming מדי פעם (וב context הנכון) - זה דבר נהדר.

מרגע שהתחילו להשתמש בפרקטיקות של XP במידתיות וע״פ הצורך הספציפי - הגיע הערך המשמעותי.

כנ״ל בסקראם: Story Points, Retrospectives, time-boxing, ועוד הן פרקטיקות טובות ושימושיות - במצבים המתאימים.

אם תשתמשו בהן מתי שהן מתאימות, ולא תרגישו מחויבות עמוקה מדי אליהן (כלומר: אין בעיה להפסיק להשתמש בהן בכל רגע נתון) - זה רק יעשה טוב.

בגלל הגישה הכוללנית של סקראם, בגלל שיש הטפה שזו ״חבילה שלמה״ - החופש לבחור מה מתאים לי ומתי - הוא לא הפרקטיקה המקובלת התעשיה. הקיבעון הזה - גורם בפועל ל"הרים של waste".

ScrumBut צריך להפסיק להיות עלבון - כלי לנזוף במישהו שהוא לא עושה מספיק סקראם. במקום זאת, ScrumBut צריך להיות Best Practice: ״אני משתמש רק במה שטוב לי, ואם לא מוכח זה עוזר לי - אני לא אעשה את זה״

יותר מדי פעמים ראיתי יישומים של סקראם שמודדים את ההצלחה במידת האימוץ של הסקראם (״האם כל הצוותים מקפידים לעשות Daily Stand-up לפי הכללים, כל יום״) יותר ממה שהם מודדים את השיפורים שנעשים בארגון (״האם ה lead time שלנו באמת משתפר בקביעות?״). האם אנחנו תמיד זוכרים מה המטרה, שלשמה אימצנו סקראם?!


גם אם אתם מחליטים שסקראם הוא בדיוק המסגרת בשביל הקבוצה או הפרויקט שלכם, בדיוק בשלב הנוכחי - הייתי ממליץ להימנע מלהכריז על ״SCRUM״.

ספרו לאנשים שאתם עושים "SprintFlow" או "AgileXP" (שמות שהרגע המצאתי). אם ישאלו - אמרו שאולי זה מזכיר סקראם, ״אבל זה בכלל לא אותו הדבר״.

שחררו את האנשים ואת עצמכם מהקיבעון. הרשו לעצמכם לדרוש מכל פרקטיקה להוכיח את עצמה - ומהר, ואם לא - להסיר אותה מהשולחן עד הודעה חדשה.

העדיפו את ההיגיון הבריא - על פני החוקים [א], את האנשים - על פני התהליך, ואת היכולת להגיב לשינוי - על פני תכניות קבועות מראש.


שיהיה בהצלחה!




----

עדכון 10/19 - היום ראיתי הרצאה של דייב תומאס (אחד מהחותמים על ה Manifesto for Agile Software Development) - שאומר דברים ממש דומים לפוסט!

חיזוק נחמד - שאני לא מדבר שטויות.

----


[א] ביקורת שהועלתה כמה פעמים לגבי סקראם, היא שסקראם רואה בצורה הפוכה ממש, שני עקרונות ליבה שעליהם חתמו ב Agile Manifesto:
  • Responding to change over following a plan - בסקראם אסור להפריע במהלך הספרינט. הנה סרטון שמלמד זאת בצורה משעשעת (ובמבט לאחור: מעט מבהילה).
  • Individuals and interactions over processes and tools - בסקראם התהליך הוא במרכז, ואפילו מלמדים ״לא להסתמך על סופר-מנים, אלא על תהליך טוב יותר״.
אני יכול להתחבר בנקודות האלו ל-2 נקודות המבט: גם של סקראם, וגם של ה Agile Manifesto. בשתיהן יש היגיון בעיני, אם כי אני נוטה מעט לכיוון הפרשנות של ה Agile Manifesto.



2012-11-12

על תפקיד ה Product Owner והשפעתו על הארכיטקטורה

בסקראם, ה Product Owner (בקיצור PO) נדרש למלא 2 תפקידים שונים בתכלית:
  • מצד אחד: לחבוש את "מגבעת המרחבים" ולחלום על חזון רחוק, שכרגע אולי ואינו ברור או אפשרי.
  • מצד שני: לחבוש את "קסדת בוב הבנאי" ולהוביל בנייה הגיונית של מוצר מעשי.
בעוד מגבעת המרחבים נמצאת עם איש המוצר עוד מימי "מפל המים", קסדת בוב הבנאי היא חדשה למדי.
הכישרונות הנדרשים עבור כל כובע, גם הם, שונים לחלוטין:
  • כשהוא לובש את מגבעת המרחבים, עליו לעבוד עם לקוחות ולקלוט כל רמז או רעיון אפשרי, לעשות סדר בהר של דרישות, לעמוד בלחצים כבדים והתערבויות מההנהלה ואנשי השיווק (מי לא רוצה להשפיע על המוצר?), ולקנות לו מקום בלבם של אנשי המכירות ואנשי השטח.
  • הכובע של בוב-הבנאי דורש מיקוד רב והתעלמות מרעשים (מה שהיה עד אותו הרגע "חזון"), כתיבת דרישות תכליתיות ומפורטות, חשיבה לוגית על סדר הבניית המוצר ועבודה עם מתכנתים - להיות זמין ולענות תשובות קונקרטיות בזמן-אמת.
ממש פיצול אישיות!

בפוסט זה אדבר על תפקידו של ה PO בסקראם, והאתגרים שנובעים מתפקיד זה. כמובן שנקודת המבט שלי היא נקודת המבט של הארכיטקט.


שייך לסדרה: אג'ייל - מתודולוגיות פיתוח רזות


על השיטה
אחד האתגרים החדשים המשמעותיים של ה PO בסקראם, הוא לא רק להגדיר את הדרישות בצורת "התמונה סופית" - אלא גם את הדרך להגיע לשם. אמנם יש צוות פיתוח שאמון על הטכנולוגיה - אך המסגרת של בנית המערכת, מה לעשות לפני מה וכמה - הוא דבר שנקבע ע"י ה PO.

בעוד ה PO חובש את מגבעת המרחבים, התמונה הראשונה המתגלה לעיניו על המוצר היא משהו כזה:

אקסל כ"מוצר עוצמתי ורב יכולות עבור המשתמש המקצועי". מקור: http://nizagreen.blogspot.co.il/2012/01/partes-de-excel.html

או אולי משהו כזה... (עבור ה PO בעל הנטיות השיווקיות):
"אקסל מוכן להשקה". מקור: מייקרוסופט
"Begin with the end in mind" היא אחת העצות שנותנים למנהלי מוצר בכדי שיהיו יעילים.


תחת הכובע של בוב הבנאי, התמונה הראשונה שעל ה PO לראות צריכה להיות משהו כזה:
היכולות הבסיסיות ביותר באקסל, מפורטות ומדויקות. מקור: וויקיפדיה.

האם זה אפשרי? האם אדם אחד יכול לעשות כזה "סוויץ'" בנקודות המבט? בואו נניח שכן.


הבניית דרכו של המוצר
אני מניח שקל לדמיין מה מתרחש כאשר PO הוא ״בוב הבנאי״ מצוין, אך חסר את היכולות של ״מנהל המוצר״. זוהי בעיה טיפוסית שעוד קיימת מימי ״מפל המים״. כנראה שארגוני-מוצר יודעים להתמודד איתה.

מה יקרה אם יהיה לנו ״איש חזון ושיווק״ טוב, שלא יחבוש את ״קסדת בוב-הבנאי״?

בואו ניקח לדוגמה סיפור בו אנו רוצים להוסיף למוצר שלנו יכולת חדשה: בדיקת איות.
ה PBIs[ב] של היכולת, כפי שהוגדרו על ידי ה׳ PO, נראים כך:
  1. כמשתמש, אני רצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה (= שיפורי ביצועים)
  2. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי כתיקון לשגיאת הכתיב, קודם מילים נפוצות יותר בשפה
  3. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי הצעות לתיקון ע"פ מילים שמופיעות במסמך
  4. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו - אני רוצה לקבוע אם בדיקת האיות תהיה תוך כדי הקלדה וכמה משאבים יוקצו לה
  5. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו - אני רוצה לקבוע אילו מילונים יהיו בשימוש
  6. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו - אני רוצה לקבוע חוקים ספציפיים לבדיקת האיות בשפה נתונה
  7. כמשתמש בגיליון - אני רוצה לראות סימון אדום כאשר יש לי שגיאת כתיב
  8. כמשתמש בגיליון - אני רוצה לקבל המלצות לתיקון
  9. כמשתמש בגיליון - אני רוצה להיות מסוגל להחליט שמילה שנתפסה כשגיאה היא תקינה - ולהוסיף אותה למילון
תפקיד ה PO לקבוע priority חד-משמעי לכל PBI: באיזה סדר על צוות הפיתוח לעבוד. זו הדרך של סקראם לוודא שלא עובדים על פיצ'רים לא-חשובים ושומרים על יעילות גבוהה. כפי שנראה בהמשך, מנגנון זה דורש רגישות רבה לאופן בו מפתחים מוצרים.

שאלה: בהנחה שיש לצוות יכולת לבצע את כל 9 ה PBIs בוודאות, האם יש משמעות לסדר של ה PBI שהוא מגיש?

תשובה: בהחלט כן! לסדר בו יגיש ה PO את ה PBIs לצוות יש השפעה ניכרת על התוצאה הסופית מבחינת ארכיטקטורה ואיכות הקוד.

אנו נוגעים כעת במרכז העצבים של מתודולוגיות ה Lean / Agile.


על קביעת העדיפויות
ייתכן ול PO הדבר שלחוץ ביותר, כשהוא חובש על ראשו את מגבעת המרחבים, הוא בדיקת איות מהירה תוך-כדי כתיבה. המתחרים מתהדרים בזה, אנשי המכירות רוצים סופסופ לומר "גם לנו יש!" או שזו ההזדמנות להקדים את המתחרים ולהכות את השוק.
אלו הם שיקולים עסקיים חשובים! מחויבותו של ה PO הוא להבין אותם ולתת להם דגש.

מצד שני, אם ה PBI הראשון ב backlog יהיה: "כמשתמש, אני רצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה" (= שיפורי ביצועים) - איך יוכל צוות הפיתוח לגשת למשימה? יהיה עליו לעשות שיפורי-ביצועים, אבל למה? למשהו שעוד לא קיים? למשהו שעוד לא ברור כיצד הוא יעבוד ומה הוא יעשה?!

זכרו את הקונטקסט: בסקראם, כולם נמצאים בריצה מספרינט לספרינט. ברוב הפעמים, לא יהיו הגדרות מדויקות של PBIs, ולא יהיו UI Mockups מוכנים אלא אם זה PBI שצפוי להתממש בספרינט הקרוב. כולם עובדים "Just-In-Time".

הנה תוצאה אפשרית וסבירה למצב הנ"ל:
  • המפתחים יפתחו מנגנון Cache. כי cache = ביצועים.
  • כיוון שהם לא יודעים מה תהיה התנהגות הריצה של מנוע בדיקת האיות, ואלו תבניות התנהגות הוא יכתיב ל Cache - הם יוכלו לכתוב רק Cache "גנרי". כזה שעושה הכל "בסדר", אך לא מצטיין באף תסריט ספציפי.
  • סביר אפילו, שעבור הרגשת הביטחון שה Cache בסדר ("!Done means Done") יפתחו אותו קצת אקסטרה - רק כדי "להרגיש בטוחים", וללא קשר לידע קונקרטי.
  • אם נקביל תהליך זה להתאמת מבנה-נתונים לבעיה, אזי על צוות הפיתוח לבחור מבנה נתונים לבעיה שלא הוגדרה. כיצד בוחרים מבנה נתונים כזה? מחפשים כנראה הרבה (O(1 - אולי HashTable שמאונדקס כפול ברשימה-משורשרת. ברור שזה מבנה נתונים שאינו "גרוע" למקרים רבים - אך כנראה שגם לא אופטימלי לכמעט אף מקרה.
מה לא היה בסדר? ה PO שם במקום הראשון את הדבר שמרקטיאלית הוא החשוב ביותר - זה נשמע הדבר נכון לעשות.
ה PO גם לא יכול היה לספק Functional Spec מפורט להכל מראש - זה לא Waterfall.
כלומר: ה PO יכול "לעשות הכל ע``פ הספר" - ועדיין להגיע לתוצאה לא-טובה.


"Amplify Learning / Amplify Feedback"
אם נחזור לעקרונות ה Lean, ניזכר שאחד מעקרונות היסוד הוא "הגבר את הלמידה" - זהו עקרון מרכזי בעולם האג'ייל[ג].

בעת בניית וסידור ה Backlog, על ה PO לחבוש את "קסדת בוב-הבנאי" ולקחת בחשבון גם שיקולים של בניית מוצר: מה הגיוני לבנות לפני מה? היכן ישנן שאלות מהותיות (טכנולוגיות) פתוחות - שאם נתקוף אותן קודם לכן נוכל לייצב טוב יותר את ארכיטקטורת המערכת.
תזכורת: ב"מפל המים", החופש המלא לקבוע את סדר הפיתוח היה בידי צוות הפיתוח. מנהל המוצר העביר "מסמך דרישות" והוא נפגש עם הצוות לאחר שנה לראות את התוצאות. צוות הפיתוח היה מודע לאספקטים הטכנולוגיים ויכול היה לקבוע סדר הגיוני של פיתוח.
לרוע המזל, שיטת מפל המיים, דווקא בנקודה זו, לא עבדה כ"כ יפה: כמעט תמיד גוף הפיתוח לא סיים לממש את כל הדרישות ולעתים נוצר מצב בו פ'יצר משני פותח במלואו, בעוד פ'יצר מרכזי וחשוב - נשאר בחוץ.

לשם כך, העבירו את אחריות קביעת סדר העבודה ל PO, אך באותו שינוי יצרו גם קושי / סיכון חדש בו ה PO יכתיב סדר או קצב שאינו מאפשר "לגדל" מוצר בצורה בריאה.

להלן 2 כללים שיכולים לעזור ולהנחות כיצד לבנות Backlog שמאפשר גדילה בריאה (טכנולוגית) של מוצר. כמובן שה PO יכול להעזר למשימה זו בפיגורה טכנולוגית.

חתרו למשהו מינימלי ועובד, ורק לאחר שהוא עובד - חזרו ועבו (מלשון עיבוי) את הפ'יצר.
מי שבא מרקע של מדעי המחשב בוודאי זוכר את האלגוריתמים לסריקת גרף: BFS ו DFS. בכדי "לגדל מערכת" באג'ייל אנו נרצה בבירור לעשות DFS (להגיע ל"משהו עובד" מהר ככל האפשר) ולא BFS (לעבוד שכבה שכבה ולסיים עם כולן בו-זמנית).

אנו רוצים לעבוד נכון ויסודי וכך לעתים ולכן לעתים אנו יכולים להתעכב ולעבות תכונה של המערכת עוד לפני שתכונה זו הוכחה כשימושית.
לדוגמה: במערכת האיות - לסדר את מסך ההגדרות לפרטיו (כפי שאנו מדמיינים אותו), לפני שראינו כיצד ה Flow של בדיקת האיות ותיקון השגיאה באמת עובד - ועובד בצורה טובה.
הסיכון הוא שנשקיע עבודה לא-מבוטלת במסך ההגדרות, רק כדי להבין חודשיים מאוחר יותר, שצריך לשנות אותו מהיסוד.
אפילו יותר מסוכן / גרוע: נגלה את הבעיה בשלב מאוחר ולא יהיה לנו זמן / כוחות לשנות משהו ש"כבר עובד". נישאר עם מסך הגדרות (או כל דבר אחר) שאינו מתאים בצורה טובה למשימה.

כיצד נראה Flow מינימלי ועובד? - הכי פשוט שאפשר.
בדוגמת האיות, אפשר להגדיר מילון סתמי שאומר:"Ncok ו Rokk הן שגיאות כתיב, כל השאר - בסדר". במקום להתעסק בהגדרת מילונים ובנייתם - אנו יכולים להתקדם לשלב הבא. בניית מילון היא משימה צפויה / ברורה. עלינו לזהות משימות צפויות או ברורות ולדחות אותן לשלב מאוחר יותר.
בשלב הבא: לדאוג שהמוצר שלנו ("אקסל") מאתר את שגיאות הכתיב תוך כדי הקלדה ומציג אותן למשתמש בצורה שאנו מוצאים כטובה. ה UI יכול להיות מאוד בסיסי.
ברגע שיש לנו את הסיפור השלם והבסיסי ביותר עובד (עם כמה הנחות מקלות בדרך - שנחזור ונתקן) - השגנו משהו חשוב מאוד:
שיתפנו את כולם בצורה מאוד ברורה בחזון שלנו. מצגות ומסמכי-מלל הם דבר נחמד, אבל רק כאשר מתחילים לחבר את הפרטים - התמונה באמת מתבהרת. מתכנתים זקוקים לפרטים על מנת לבנות את המערכת בצורה נכונה. גם מנהל המוצר עצמו יוכל לוודא יותר טוב שהוא בכיוון הנכון על בסיס משהו מוחשי וברור - פנימית וחיצונית לארגון.
בשלב מאוחר קצת יותר, כשהמפתחים יגיעו לממש את הסיפור "בדיקת איות תוך כדי הקלדה" - תהיה להם הבנה מספיק טובה של התסריט - על מנת לבנות את המנגנון הנכון להאיץ אותו.

הנה, כך אנו רוצים שבדיקת האיות תראה. אופס - וצריך גם "ignore". האם אתם רוצים לגלות זאת לפני, או אחרי שכתבתם את כל הקוד?

הגדירו Maximum Learning PBIs - ויישמו אותם ראשונים
ה PBIs מהם נלמד הכי הרבה הם לרוב כאלו שכוללים UI.
מדוע? "תמונה אחת שווה אלף מילים". כבני אדם, אנו יכולים להפיק מהגדרות ה UI הבנה טובה יותר של הדרישה מאשר מהתיאור המילולי שלה. אפילו ה PO בעצמו יתגבש טוב יותר - אם הוא יעבוד עם איש ה UX בשלב מוקדם להגדיר את ה User Interaction. בעיות רבות עלולות לצוף באופן זה בשלב מוקדם.
במערכות ללא UI, כגון שרתים - יהיו אלו הנתונים. "נתונים לפני" ו "נתונים אחרי" או "מה נכנס" מול "מה יצא". התבוננות בנתונים ראליים, בעלי משמעות - שווה יותר מעשרות מצגות ופגישות הדנות ב"כוונות" וב"המוצר - לאן?". פשוט אספו נתונים ראליים שאתם רוצים שהמערכת שלכם תעבד והציגו אותם.

ב"מפל המים" לימדו אותנו שאי אפשר לכתוב UI לפני שהשירותים שמאחוריו כבר כתובים ועובדים. בואו נתקן אמירה זו: לא ניתן לסיים לכתוב את ה UI לפני שסיימנו לכתוב את השירותים שמאחוריו, אבל אפשר להתחיל.
UI שבו רוב הכפתורים הם disabled - הוא התחלה סבירה על מנת להגביר את הלמידה. כיתבו קוד שמציג התנהגויות מרכזיות שהוגדרו מראש, אפילו בצורה hardcoded, ועליתם מדרגה ברמת הלמידה שניתן להשיג בשלב מוקדם זה.
  • UI יוצר דיון וגורם לאנשים להביע דעה / להבין / להעלות בעיות.
  • ה UI ישתנה בכל מקרה - עדיף להתחיל את סבב השינויים עוד לפני שסיימנו לכתוב את כל המערכת שתומכת בו.
  • UI הוא "הקשר עם הלקוח/משתמש". קשר שממנו כל ההתנהגויות האחרות נובעות. שינינו את החוזה מול המשתמש? סביר להניח שכל המערכת תושפע מכך.
הערה: כל אלה נכונים, באין UI, גם לנתונים איכותיים.

כמובן שיהיו אנשים שיתנגדו לגישה זו: "למה לעשות UI בכאילו? למה לכתוב סימולציה hard-coded רק כדי למחוק אותה בספרינט הבא?".

הם צודקים - היעילות האבסולוטית באופן עבודה זו נפגעת.
מצד שני - שווה להשקיע ולאבד קצת קידוד מיותר, מאשר לזרוק בסוף את כל המערכת - כי היא לא פתרה את הבעיה הנכונה. כפי שאומרים: "עדיף לחטוב פחות עצים (כי השקענו זמן בלמידה) - אבל לחטוב את היער הנכון".


תרגיל מחשבתי: גישה כנגד גישה
בתרגיל המחשבתי שמוצג בתמונות הבאות, ניתן לראות התפתחות אפשרית של מוצר בשני מקרים:
  1. אנו עובדים תחת הנחות מסורתיות של "מפל המים" / BFS: קודם נסיים את התשתיות - ואז נגיע בסוף ל UI.
  2. חתירה, מרבית, ל End 2 End flow - שגם מתחילה מהUI.
התרגיל הוא דמיוני, אך אני מרגיש שהוא מתאר יפה את הדינמיקה המציאותית.
הוא ממחיש כיצד עבודה ממוקדת תוצאה-מוקדמת יכולה למנוע מאיתנו להשקיע בכתיבת קוד שלא יהיה לבסוף בשימוש.
יש גם יתרון מובנה בלסיים "Flow" מוקדם יותר: יש זמן יותר לבחון את ה Flow, לתקן בו בעיות או להציע בו שיפורים.

את ההשפעה החיובית של גישה זו על הארכיטקטורה - התרגיל המחשבתי הזה לא מפגין. תאלצו לנסות בעצמכם את שתי הגישות בכדי להיווכח בהבדל.

הנחות: הצוות יכול להשלים "יחידה" אחת בספרינט, אך כדי שלא יהיה "צפוף מדי" למפתחים - עובדים תמיד על 2 קוביות שונות במקביל. כלומר: תוך 2 ספרינטים - אפשר לגמור קובייה.

לחצו על התמונות להגדלה.

"אנחנו יודעים", "הערכנו זמנים - ואנו נספיק הכל", "בואו נעשה את כל המטלות מאותו הסוג ביחד - כדי שיצא יותר מהר". - חשיבה "ווטרפולית" בפרויקט של סקראם.

אל מול:

"אנחנו לומדים", "אנחנו מנסים", "נצמצם סיכונים - ונתמקד קודם בחשוב מכל. נמשיך הלאה אחרי שנראה אותו גמור" - יותר טוב.


שיהיה בהצלחה!

הפוסט עודכן ב 17/11/12 עובר רביזיה כללית.

----

[ב] Product Backlog Item - יחידת עבודה לספרינט עבור הצוות או חלקים ממנו.

[ג] תוכלו לקרוא על עקרון זה ואחרים בפוסט "קיצור תולדות הסקראם - חלק 2" בסדרה זו.




2012-11-05

סדרה: Agile (מתודולוגיות פיתוח רזות)

ישנם חילוקי דעות לגבי מתודולוגית הפיתוח החדשה יחסית "סקראם" (SCRUM): "שווה" או "לא-שווה"?

כנראה שאין ויכוח על כך שמתודולוגית הסקראם שינתה את תעשיית התוכנה ללא היכר - שינוי בלתי-הפיך:
  • המחשבה על מחזורי פיתוח קצרים מחודש הייתה בלתי-נתפסת בעבר, היום - היא מקובלת ביותר.
  • מפתחים המתבקשים להציע שיפורי תהליך, בזמן שהמנהלים לוקחים צעד אחד לאחור?!
  • "אחריות משותפת על קומפוננטה בקוד"?!
 - כל אלו נחשבו חוסר-הבנה או טירוף, בימים שאני התחלתי לפתח. בסך הכל לפני עשור.

נתקלתי ברעיונות האג'ייל לראשונה בשנת 2002, עוד בתקופת האוניברסיטה, בעת שמנחה הפרויקט שלנו דרש מאיתנו לעבוד ב Extreme Programming - קיצוני למדי לאותה התקופה, אולי בכלל. רעיונות אלו טלטלו אותי והשפיעו עלי עמוקות.

מאז 2009, בערך, יצא לי לעבוד בסקראם: בהרכבים שונים, בפרויקטים שונים, בחברות שונות.

בסדרה זו קיבצתי פוסטים העוסקים בנושא מתודולוגיות הפיתוח הרזות - Agile.
שימו לב שהפוסטים לא מוצגים בסדר שהם פורסמו: פרסמתי קודם "דיוני-עומק" ורק לאחר מכן חזרתי אל הבסיס.


אני מתכוון, עם הזמן, להמשיך ולהעמיק את הסדרה.




מה הקטע של סקראם?
למי שמגיע מ"שיטת עבודה נורמלית" ועדיין לא מבין מה זה בדיוק "סקראם", או למי שעושה סקראם ורוצה בדיקת השוואה מהירה מול הדרך שסקראם נתפסת באופן כללי.





קיצור תולדות הסקראם - חלק א'
"סקראם" היא עטיפה צבעונית לעקרונות פילוסופיים עמוקים של שיטות עבודה. רעיונות שהגיעו מתעשיית הרכב, ולפני שעוד השפיעו על עולם התוכנה השפיעו על מוסדות-חינוך, תעשיית המזון ותעשיות אחרות.
אם אתם רציניים לגבי סקראם - כדאי מאוד לחזור למקורות ולהבין כיצד הכל התחיל: מהם עקרונות הבסיס מאוחרי השיטה.





קיצור תולדות הסקראם - חלק ב'
בעוד חלק א' הוא יותר סיפורי - חלק ב' מתמקד בעקרונות עצמם, כפי שהושמו ע"י טויוטה וה TPS.
עקרונות אלו נקראם Lean או Lean Manufacturing - סקראם הוא רק תרגום שלהם, לעולם התוכנה.




כיצד ייתכן?!
כמה "פרדוקסים" של העולם הישן - שאג'ייל יכול להסביר.
כמו תיאוריות פיזיקליות שהצליחו להסביר התנהגויות משונות - שקודם לכן ראו אותן כמוזרות או סטייה.





סקראם - על חודם של שני אנשים
בואו נדבר ת'כלס: סקראם כולל הרבה רעיונות / כללים, אבל מה באמת הכי חשוב?
אם אנו רוצים להתמקד ברעיון אחד או שניים - מה הם צריכים להיות?






על תפקיד ה Product Owner
תפקיד ה PO כולל כל מיני פרטים משעממים, כגון תחזוקה של רשימות רבות וניהול ישיבות. בפוסט זה נדון בהיבט אחר, קצת יותר מעניין, שמשפיע ישירות על הארכיטקטורה ואיכות הקוד במערכת.



קאנבאן - תהליך שמנהל את עצמו
קצת על באזזים יותר חדשים, שהופיעו לפני שלוש-ארבע שנים כרעיונות ועכשיו אפשר למצוא אותם קורים, פה בישראל. "אג'ייל בלי סקראם".






2012-10-14

מה הקטע של... סקראם? (ת'כלס)

בוודאי שמעתם לא מעט דיבורים על סקראם (Scrum).
  • אם עוד לא התנסתם בסקראם - ייתכן מאוד והדיבורים הללו נשמעים לא-ברורים או מופרכים.
  • אם כבר התנסתם בסקראם - ייתכן ויש פער בין הדיבורים למה שאתם מכירים בפועל.
אולי בכלל לא שמעתם שום דבר?
בפוסט זה אנסה לחזור לבסיס ולהסביר את מהות מתודולוגית הסקראם, בצורה שתהיה שימושית גם לאלו שלא ניסו סקראם מעולם אבל עשויה גם להיות רענון מועיל לאלו שחיים עמוק בתוך סקראם.


שייך לסדרה: אג'ייל - מתודולוגיות פיתוח רזות

רקע
סקראם היא מתודולוגית פיתוח תוכנה המיישמת עקרונות של ייצור רזה (Lean) בעולם התוכנה (מה שנקרא אג'ייל Agile).
אם השמות מבלבלים, אתם יכולים להניח כרגע ש Agile = Lean = Scrum.

מקור השם "סקראם" הוא ממשחק רוגבי, והוא מצב בו הקבוצות נערכות אחת מול השנייה (או אחת על השנייה) ומנסות להשיג שליטה, כקבוצה[ב], על הכדור בעזרת משחק מסירות בין הרגליים. תרגיל של מחזורים קצרים.
אני לא אומר שהשם סקראם הוא שם מוצלח, בעצם - אולי הוא שם דיי גרוע, אבל זה מקור השם.

מתודולוגית סקראם עוסקת ב:
  • מחזור פיתוח המוצר: איך מפתחים תוכנה? מהם השלבים בתהליך? אלו תפקידים (כלומר, אנשים) מעורבים וכיצד הם עובדים אחד עם השני?
  • [נושא משנה] ניהול פרויקטים: כיצד לעקוב אחר ביצוע הפרויקט? כיצד לבצע שינויים בתוכניות? כיצד להתמודד עם סיכונים? וכו'
  • [נושא משנה] ניהול קבוצת פיתוח: כיצד על המנהלים לעבוד עם המתכנתים? כיצד מפיקים לקחים ומשפרים? אילו ערכים להעדיף ולקדם? וכו'
הערה: זו ההגדרה האישית שלי. כן, אני מודע להגדרות "הרשמיות", אך אני מוצא אותן פחות שימושיות. תודה.


סקראם! (בספורט)


סקראם מול "שיטת העבודה הרגילה"
מנקודת המבט של הסקראם, יש שני סוגים של מתודולוגיות פיתוח בעולם:
  • סקראם או שיטות אג'יליות אחרות (XP, Kanban)
  • כל השאר, שנקרא לו בפשט(נ)ות "מפל המים" (Waterfall).
מפל המים הוא מודל אקדמי, משנות ה-70, המתאר כיצד יש לפתח תוכנה, שהושפע כנראה מהתעשייה המסורתית.
במודל מפל המים מניחים שהתוכנה דומה לבניית מבנה מגורים: 
  1. יש מגבלות קשיחות על סדר הפעולות (אי אפשר לבנות את הגג לפני היסודות).
  2. טעויות הן יקרות מאוד לתיקון ("העמוד הזה צריך להיות פה?!") אך תכנון מדוקדק ובקרה בביצוע יכולים לצמצמם אותן.
  3. יש חזרה רבה על פעולות ("40 דלתות, 600 חלונות, 40000 מרצפות") - כך שריכוז פעולות מייעל את הביצוע.
במפל המים קודם אוספים דרישות עבור כל המוצר, אח"כ מבצעים תכנון כללי ("ארכיטקטורה") של כל המוצר, אח"כ תכנון פרטני ("Design") של כל חלקי המוצר, אח"כ כותבים את הקוד, מבצעים אינטגרציה, בודקים היטב את כל המערכת, מבצעים תיקונים ומשחררים.

מתודולוגיות גמישות (כלומר Agile / Lean / Scrum) מניחות שבניית תוכנה היא דומה יותר לעיצוב חנות כלבו:
  1. אין לרוב מגבלות קשיחות על סדר הפעולות (אפשר לסדר את מחלקת כלי הבית לפני או אחרי מחלקת ההנעלה).
  2. יש מגוון רחב מאוד של פריטים ("פיצ'רים") - אדם אחד יתקשה לשלוט בכל הפרטים.
  3. תכנון מפורט ונוקשה מראש עלול להחטיא את המטרה. כדאי להתחיל בהדרגה, ללמוד מטעויות ולשפר את ארגון החנות עם הזמן.
  4. ריכוז פעולות יכול לייעל את העבודה, אך בצורה מוגבלת.
כמובן שהנחות אלו, שרבים יסכימו שהן מתארות את עולם התוכנה בצורה טובה יותר, מובילות למסקנות שונות לחלוטין.

כשמישהו בעל ניסיון ב"צורת עבודה רגילה" (קרי "מפל המים") נחשף לסקראם לראשונה, הוא לרוב נוטה לחפש ישר את הסדר המוכר.
אם נדמה לכם שסקראם היא "רק עבודה במחזורים קצרים + שמות תפקידים קצת שונים" - אזי אתם בחברה טובה: רוב האנשים שנחשפים לסקראם לראשונה לא מבינים את מהות הגישה השונה. זה לוקח זמן.


מה המשמעות של סקראם בפועל?
במבט של מי שרגיל ל"מפל המים", ניתן לומר שההבדלים העיקריים בדרך העבודה הסקראמית הם:
  • בסקראם אכן עובדים במחזורים (נקראים ״ספרינטים״) קצרים: שבועיים עד חמישה, כאשר בכל מחזור יש עוד טיפה פונקציונליות עובדת: "הוספת מדף מתנות במחלקת מתוקים" או "שיפור התצוגה של נעלי טיפוס הרים", בהקבלה למטפורת ההכלבו.
    במפל המים המשימות כנראה היו "מדפים (כל הכלבו)", "תאורה (כל הכלבו)" או "תצוגות מבצע (כל הכלבו)". אם הערכות הזמנים היו שגויות, היה יכול להגמר הזמן המתוכנן לביצוע הפרוייקט מבלי שיש מוצרים על המדפים.
  • בניגוד למפל המים בו יש מסמכים מפורטים כמו MRD, PRD ו Functional Spec, בסקראם מחליפים את המסמכים ברשימות מתומצתות (״backlog״) והרבה פגישות / עבודה פנים מול פנים של האנשים המעורבים. התקשורת היא ישירה, תדירה ודינמית - ולא באמצעות ניירת.
    סקראם מגדיר מספר גדול  של ישיבות שיש לקיים, כגון "Daily Stand-up", "Sprint Planning", יש גם "Sprint Sprint Demo", "Retrospective" ועוד. 
  • בסקראם יש דגש על השגת יעילות (effectiveness): "כמה פ׳יצרים מועילים נוספו למערכת בפרק-זמן נתון?".
    הדרך היעילה ביותר להשיג זאת היא להפעיל שיטות לזיהוי פ׳יצרים שלא באמת זקוקים להם - ולבטלם. בסה״כ המפתחים יכתבו פחות שורות קוד, אך הם יכתבו יותר שורות קוד שלקוחות באמת משתמשים בהן. 
  • סקראם מסירה סמכויות ואחריויות מהמנהלים ומטילה אותם על אנשי הצוות. אין ראש צוות שמרכז את העבודה, המעקב אחריה וההתחייבות ללקוחות. הצוות מנהל את אלה בעזרת תהליך מובנה שאמור לאפשר לצוות לעשות זאת ללא ״דמות מרכזית שלוקחת את הדברים לידיים״
  • הצוותים בסקראם הם "צוותי פ'יצר" בניגוד ל"צוותי רכיב" של מפל-המים.
    במפל המים היו צוותים כגון "צוות בסיס נתונים", "צוות UI" וצוות "לוגיקה" - צוותים הממופים לרכיבי המערכת. אם צוות ה"UI" קורס מעומס - הצוותים האחרים לא מסוגלים לעזור לו - יש להם את ההתמחויות והאחריות שלהם.
  • בסקראם כל צוות אמור להיות מסוגל לבצע "כל משימה". בצוות יש כישורים כגון בסיס נתונים, UI ולוגיקה, QA, תיעוד - כל מה שצריך על מנת לסיים משימה "מקצה לקצה".
    הנוהג הוא להימנע מלקרוא לצוות על שם רכיב במערכת ("צוות DB"), אלא להשתמש בשנות ניטרליים כמו צוותים "1,2,3" או צוותים "אדום, כחול, וירוק".
  • בסוף כל ספרינט, יש פגישה יזומה של "הפקת לקחים" על מנת לאפשר שיפורים בתהליך, שללא תשומת הלב הנוספת, לא היו מתקיימים.
אג'ייל היא לא רק סט של חוקים, כי אם פילוסופיה. פילוסופיה שניתן לקחת מחוץ לעולם התוכנה (משם היא בעצם הגיעה). הנה דוגמאות:
  • דרך חשיבה / עבודה בולטת בסקראם היא Prioritization and Time Boxing. כל פעילות (ישיבה, workshop, משימה) יש לתחום בזמן ולהתחיל מהנושא החשוב ביותר לנושא החשוב פחות. כשהזמן ייגמר, יהיו לנו כמה נושאים חשובים - שסיימנו, וכמה נושאים פחות חשובים - שכנראה נוותר עליהם. זאת במקום הרבה נושאים לא גמורים או השקעת זמן בלתי-נשלטת.
  • בניגוד לשיטת מפל המים, בה משתדלים מאוד לכתוב קוד "פעם אחת, ולא לגעת בו יותר", כשכותבים קוד בסקראם כותבים בדיוק את מה שצריך ולא טיפה יותר. סביר למדי שנחזור לקוד הזה ונבצע בו שינויים / תוספות עוד כמה פעמים. בדיקות-יחידה ו CI הם הכלים שמאפשרים לגישה כזו להיות אפשרית.
הפילוסופיה של מפל המים ("כותבים קוד פעם אחת ולא נוגעים בו יותר") היא גם הגיונית, ושימושית במקרים מסוימים גם בעת עבודה בסקראם. אני בטוח שיישום מפל המים היה שיפור משמעותי על חוסר-השיטה שקדם לה.

הנה סרטון מצחיק (אבל נכון) המסביר מהו תפקידו של ה Scrum Master:




האם סקראם "עובד"?
ע"פ חוקי התיכנותיקה[א] ידוע כי "אין רעיון טוב שאי אפשר להשתמש בו בצורה שגויה לחלוטין". סקראם לא שונה.

לפני מספר שנים, כשנחשפתי לראשונה לסקראם, הייתי מלא אמונה שסקראם יפתור המון בעיות, ויהפוך את התעשייה על פיה. התעלמתי מהידע ש"סיפורי-הצלחה המתפרסמים בתקשורת הם האחוזון העליון של ההצלחות" ומכך שסביר שהיישום שאני אתקל בו יהיה מוצלח פחות. שלא לדבר על הגזמות קלות בפרסומים.
אכן רוב היישומים שראיתי לא היו דומים לסיפורי ההצלחה ששמעתי עליהם.

לסקראם יש גם כמה בעיות:
  • שוק גדול של הסמכות ויועצים - שיש להם אינטרס קודם ל"מתודולוגיית הסקראם" מאשר להצלחת הארגון שלכם.
  • כמה אלמנטים (כמו "צוות שמנהל את עצמו), פשוט לא עובדים היטב / קשים מאוד ליישום. סקראם איננה קהילה דינמית ובמשך השנים אני רואה מעט הצעות חדשות מהותית להתמודדות עם הבעיות. בעוד סקראם חרתה על דגלה את עקרונות ה"למידה ושיפור תמידי", קהילת הסקראם היא דיי מקובעת ושינויים ו"גמישות" באימוץ הסקראם הם לרוב לא-באים-בחשבון. אירוני משהו.
  • סקראם מכילה חוקים רבים, אך משאירה גם שאלות מהותיות פתוחות: כיצד מפתחים אמורים להתמודד עם בעיות שנובעות מ"צוותי פי'צר" או "עבודה ביחידות קטנות". מתודולוגיות אחרות, בעיקר Extreme Programming ו Lean Startup מכסות רבים מהחורים שלא נפתרו ע"י סקראם - ונפוץ למדי למצוא שילוב שלהן בתוך הסקראם.
    "חסידי הסקראם" נוהגים לדקלם ש "Scrum is a Framework" ועל הארגון להשלים בעצמו את החסר. עדיף היה לו היו מספקים פתרונות (אפילו בדמות XP ו LS).
  • סקראם מתאים לאופי מסויים של אנשים. מקובל מאוד לאמץ סקראם במלואו, הכל או לא-כלום. הגדרות תפקיד כגון "סקראם מאסטר" או "Product Owner" הן מוגדרות היטב ואין כמעט דיון על "וריאציות אפשריות" שלהן. ארגון שגייס אנשים ע"פ פרופיל X - יתקשה לרוב לומר לאנשים יום בהיר אחד "עכשיו עושים סקראם, אתם צריכים להיות Y". כשהוא אומר להם את זה (ראיתי את זה קורה) - יש טלטלה ארגונית גדולה.
אמרנו כבר שאם ניישם סקראם, לא נכון לצפות שהתוצאה תהיה "כמו בספרים".
שאלת השאלות היא אם כן:
האם "סקראם ממוצע" עדיף על "מפל-המים ממוצע"?
אני לא חושב שהתשובה היא חד-משמעית - אך אני נוטה לומר שכן. במעט.
כיום אני נוטה להאמין שעדיף "אג'ייל סגנון-חופשי ממוצע" על שתיהן. כלומר: לקחת את רעיונות האג'ייל - אך בצורה יותר גמישה ופחות נוקשה. שסנדלר ה"אג'ייל" לא ילך יחף. אני מניח שבכדי להבין אמירה זו לאושרה, תאלצו לקרוא עד סוף הסדרה.


דוגמה: כיצד מחלקים משימה גדולה לחתיכות קטנות
חלוקה של "תוכנה גדולה" ל"חתיכות קטנות" הוא אחד הפרקטיקות הקשות ליישום בסקראם, למרות שהרעיון עצמו פשוט.
הביטו ב Dialog החיפוש של Eclipse. האם ייתכן שאתם מקבלים דרישות שכאלו? (מבחינת עושר היכולות)



"הפ'יצר יתמוך גם בזה וגם בזה... תהיה יכולת בחירה כזו וכזו... המערכת תזהה מצב כזה ותגיב כך..."
דרישה למסך חיפוש כזה (או אפילו חצי ממנו) בשלב מוקדם של המוצר - צריכות להדליק אצלכם מערך של סירנות ונורות אזהרה. יתרה מכך, לא סביר שצוות יוכל לממש מסך כזה בספרינט אחד. חלוקה ל"ספרינט תכנון", "ספרינט תשתית" ו "ספרינט UI" היא חוסר-הצלחה ליישם סקראם.


בואו נביט בחלון החיפוש של כרום גרסה 22. מוצר בן 4 שנים שנמצא בפיתוח אינטנסיבי:


האם זה לא היישום הפשוט ביותר? זה שמתאים לספרינט ראשון של מימוש הפ'יצר?

לא. אפשר להוריד את האינדקס ("1 מתוך 11"). אפשר גם לוותר על הרקע האדום, שמוצג במידה והחיפוש לא מצא כלום. שניהם לא הכרחיים על מנת לסגור את פונקציונליות החיפוש הבסיסית ביותר.
שני אלו יכולים להכלל בדרישה מאוחרת יותר, שתקרה ספרינט מאוחר יותר, גרסה מאוחרת יותר, או אפילו לעולם-לא.
אם הצוות חושש שגם זה יותר מדי- אפשר לחפור ולצמצם עוד: ויתור על הפינות מעוגלות ב UI, לכתוב קוד נאיבי שלא יעיל  מבחינת ביצועים, לוותר על הכפתורים (למעלה / למטה) ולבצע חיפוש עבור ערך ראשון בלבד. כל אלו אולי חשובים ללקוח, אך ניתן לעשות אותם בספרינט הבא. זכרו: מה שאתם רוצים הוא To Nibble [זהירות! וידאו].

בעוד ב"מפל המים" אימנו אותנו, המפתחים, לחשוב מראש על כל המקרים האפשריים, בסקראם עלינו לשאול את עצמנו כל הזמן: "האם יש עוד משהו שניתן לבטל / לצמצם?" - ולפעול בהתאם.
עלינו להפסיק להלחיץ את מנהל המוצר בעזרת שאלות כמו:
  • "רוצה לתמוך ב cache עבור החיפוש? לא תרצה שיהיה אטי - נכון?"
  • "אנחנו יכולים לזהות בין אובייקטים X ל Y ולספק אותם בחיפוש בהשקעה לא-גדולה. זה יהיה נהדר!, נכון?"
עלינו לקבל בקשות שמנהל המוצר ביקש ולהשתדל לעשות את המינימום שעליו סוכם. אם זה לא יהיה מספיק - אין מה לדאוג: מנהל המוצר יבין זו במהרה (יש תצוגת-יכולות כל כמה שבועות) ויגדיר PBI נוסף להשלמת הפערים.

"מפל המים" לימד גם את מנהלי המוצר כלל חשוב: "מה שלא יקרה בגרסה הנוכחית - לא יקרה לעולם".
על כן, בכל פעם ששואלים את מנהל המוצר "התכוונת לא' או לב?'", עליו לחדול מלענות את התשובה הצפוייה, הרי היא "גם א' וגם ב', ותודה שהזכרתם לי - גם ג'!". עליו לעשות משהו לא קל: לבחור. באמת לבחור, ולומר "א' - תודה".

תוכלו למצוא כמה דוגמאות לדחייה של פ'יצרים שנראים חשובים - אך שלא היו הכרחיים בפוסט "כיצד ייתכן".


שיהיה בהצלחה!

----


[א] אני משתמש במושג זה על מנת לתאר "חוקי טבע" של עולם התוכנה. כללים מערכתיים ידועים שאין כמעט ומערערים עליהם.
מעניין לציין שבעוד שאין כמעט מערערים על החוקים בשיחות תאורטיות, קל במהלך שגרת עבודה לא לזהות את החוק ולהניח את ההיפך, לדוגמה במקרה זה מנהל יכול לקבל חיווים משמעותיים שמשהו לא עובד כשורה ולהתעלם מהם "כי הרעיון הבסיסי הוא נהדר". להניח ש"זה חייב להצליח".

[ב] תודה לאנונימי על החידוד.


http://en.wikipedia.org/wiki/Lean_Startup

2012-03-17

מה בעצם חשוב ב SCRUM? - אג'ייל על חודם של שני אנשים

שייך לסדרה: אג'ייל - מתודולוגיות פיתוח רזות


קרה המקרה והייתי מעורב בחמישה פרויקטים בשלב שבו ביצעו מעבר לסקראם. הנושא היה קרוב לליבי וכך יצא שהייתי מעורב קצת מעבר למה שהיה נדרש ממני כארכיטקט. עם הזמן כבר צברתי ניסיון ויכולתי גם לייעץ ולספר איך עשו זאת הפרויקטים הקודמים.

שאלה שחזרה ונשנה מכיוון מנהלי הקבוצות ומנהלי הפיתוח הייתה: "כיצד אנחנו יכולים לנסות סקראם מבלי להתחייב?" או בגרסה יותר מפורשת "מכל האלמנטים בסקראם - מה הדבר או שניים שאני יכול לאמץ ולהרוויח הכי הרבה בלי לקחת בהכרח את הכל?".
הכוונה הייתה ברורה: אימוץ של סקראם הוא לא דבר פשוט או קטן - זה שינוי משמעותי בסדר הקיים. ההבטחות וסיפורי ההצלחה של סקראם היו מבטיחים ביותר: יבמ, salesforce, גוגל ונוקיה הם חקרי המקרה המפורסמים שאודותיהם קיבלנו נתונים. חקרי מקרה אלו נראו אפילו אפילו מבטיחים מדי! כל אלה יצרו את החשש שמדובר ב"עוד סיבוב שעושים היועצים הארגוניים על מנהלי הפיתוח התמימים".

ותיקים ידעו לספר על באזז ישן בשם איזו 9000 או 9002 (ISO 9000 - תקינה לבקרה תהליכית). גם שם ידעו היועצים לספר ניסים ונפלאות על השיפור הצפוי לארגון. האימוץ הונע ע"י ההנהלה הבכירה ביותר ולא היה קל. התוצאות - מאכזבות משהו, יחסית להשקעה.

"בעצם כל שנה יש איזה באזז של איזה חברת יעוץ שמציעה לנו לעשות איזה מהפכה" - ציין מנהל אחד "ומה יוצא? -קדחת". חברו הנהן בהסכמה. "איך אנחנו יודעים שזה לא רק עוד התלהבות שתחלוף לאחר שנה-שנתיים? מי יידע מה זה סקראם עוד 3 שנים?".

אני באופן אישי הרגשתי שאג'ייל הוא שיפור מצוין ומעשי - בדיוק מה שיזניק את החברה שלנו לשלב התחרותי הבא. עשור לפני, ישב כנראה באותו המשרד בחור נבון אחר שהרגיש בדיוק את אותו הדבר עם איזו 9000. גם לו כנראה היו סקרים ומאמרים שהצביעו על שיפור ניכר שיושג - הטיעונים של איזו 9000 היו הגיוניים למדי.

הלכנו והתייעצנו עם יועצי הסקראם. אולי בכל זאת ניתן לאמץ את סקראם במשנה זהירות?
שני יועצי הסקראם שעבדו איתנו נטו לדקלם "סקראם הוא סט של התנהגויות השלובות זו-בזו ומשלימות זו את זו. לנסות לקחת רק חלק אחד לא ישיג את התוצאה - חבל לנסות". "האם אפשר לאפות עוגה רק מקמח או רק מסוכר? - אי אפשר! רק שילוב כל המרכיבים יוצר את העוגה" - הייתה מטאפורת-קונטרה לכל דוגמה וסיפור שיכולנו לתת.

ה Best Practice שחזר מכמה מקורות (כלומר יועצים וספרים) היה לבחור פרויקט קטן בו הסיכויים להצלחה של סקראם גדולים במיוחד (ע"פ כל מיני מדדים) ולהחיל עלי סקראם ב "big bang", כלומר במכה אחת.

דיי מהר למדתי גם אני לדקלם את אותה מנטרה "סקראם כיחידה אחת": הטמעה של סקראם כדאי שתקרה ע"י קפיצה למיים הקרים והסתגלות מהירה משם. השאלה המציקה נשכחה.



ספקות וחרטות
דיי ברור לי שקיימים יתרונות בקפיצה למים הקרים. אחת הסיבות הנפוצות לכשלון של הטמעת סקראם היא המבנים וההרגלים הקיימים של הארגון: הרגלים אלו עושים, מצד אחד - את העבודה בסקראם לקשה, ומצד שני - את העבודה נוסח מפל המיים לקלה. זהו כוח סחף רב-עצמה, המושך אותנו לחזור להרגלים הישנים והטובים.

דוגמה טובה יכולה להיות מחלקת Security / Performance/ QA שעדיין לא עברה לסקראם. המוצר זקוק לשירותיה על מנת להיות משוחרר, אולם ע"פ לוחות הזמנים שלהם הוקצו מראש שני שבועות בסוף השנה לבצע עבורכם את השירות. לא... אי אפשר להזיז - לוח הזמנים דחוס וקבוע מראש.
איך נשחרר יותר מוקדם? איך נתקדם מספרינט לספרינט ללא פידבק על מצב ההתקדמות? ... איך? אולי כדאי לעשות קצת פחות סקראם ולהסתדר איתם?

אם כל הקבוצות בארגון היו "קופצות לסקראם" באותו הרגע, הן היו בנויות לסייע אחת לשנייה בביצוע סקראם ואולי אף מקשות על החזרה ל"מפל המיים". יש פה טיעון הגיוני.

למרות כל זאת, קיננה בי מחשבה מטרידה: מדוע לא ניתן לבצע מימוש של סקראם ע"פ עקרונות האג'ייל - קרי מנה מנה, ניסוי וטעייה? האם לא היה הרבה יותר "אג'ילי" לסדר את פרקטיקות הסקראם ע"פ סדר חשיבות של עלות/תועלת ולהתחיל לאמץ אותן בסדר זה? אולי בשלב מסויים נפסיק להתקדם - אך נשיג מספיק תועלת ונשלם רק על מה שצרכנו?

קרה המקרה ונפלה בחלקי ההזדמנות לנסות גישה זו בפועל: זה היה פרויקט קטן עם 2 מפתחים. מחויבות ההנהלה לאימוץ הסקראם הייתה מגומגמת למדי: "אמצו סקראם - אבל אל תפגעו במחויבויות ובלוחות הזמנים הקיימים" - היה מסר אמביבלנטי שגרתי.
ראש צוות ה-QA הסכים לעשות לנו טובה ובמקום חודש מרוכז אחד בשנה - לבצע יום בדיקות פעם בשבועיים (כל ספרינט). זו הייתה טובה אישית - לא משהו שהוסכם ברמת הארגון.

בשלב הראשון הייתי קצת מאוכזב: הרבה מהתנהגויות ה Agile להן הייתי רגיל לא התקיימו בפועל: לא Visibility, לא Team Empowerment ולא חתירה בלתי-נלאית להפחתת ה waste.

למרבה הפליאה, הפרוייקט התגלה כהצלחה "סקראמית": תוך חודשיים וחצי בערך (של שני מפתחים) הרמנו מאפס מערכת שנתנה ערך ממשי. היא הייתה פשוטה, ממוקדת ורזה ונראה שהצוות המצומצם הרגיש נוח עם דרך העבודה.

ברגע אחד של הרגלים ישנים, אימוץ הסקראם חטף מכה קשה. ייתכן ורופא היה עושה הקבלה ומגדיר את האירוע כ"שבץ" - מכה פתאומית, לא צפויה במנגנון תפקודי חיוני, שאפשר אמנם לצאת ולשרוד אותו - אך גם אפשר שלא.
המנהל הבכיר האחראי החליט שכעת יש לבצע חריגה מעבודת הסקראם ולהקדיש חודש-חודשיים על מנת לבנות את מבני הנתונים (בבסיס נתונים) לשנה הקרובה. "יש לנו ניסיון מר משינויים חוזרים בבסיס הנתונים - אני לא יכול להרשות לטעות הזו לקרות פה" הוא הסביר. "יש לבצע מאמץ אחד מרוכז ולבנות את כל הטבלאות והקשרים שנצטרך - ומשם לא לגעת בזה יותר עד סוף השנה".

חוכמת הניהול שזכתה להערכה והצלחה במשך השנים האחרונות חזרה לפעולה אחת נוספת והנחיתה אילוץ מצמית על צוות הסקראם. אני אגב הייתי גם ה-Product Owner וגם הארכיטקט וניסיתי ככל יכולתי לחשוב קדימה "למה אנו יכולים להזדקק בשנה הקרובה".

אני רוצה להבהיר: באמת ובתמים ניסיתי להתמודד עם האילוץ הזה ולחיות איתו בשלום. ניסיתי גם לדחות אותו - אך ללא הצלחה. התוצאה הייתה דיי מגעילה ושני המפתחים (אנשים נבונים ודעתניים) התקילו אותי בשאלות קשות על מודל הנתונים שיצרתי - ולא היו לי תשובות ראויות.



חוויה שנייה
איני יודע מה מצבו של הפרויקט היום. אולי אתקשר ואשאל - אך קשה מאוד לקבל תשובות מעמיקות בשיחת טלפון חולפת.
מבנה הנתונים נכתב פחות או יותר והפרויקט המשיך. בשלב מסוים עברתי להתעסק בדברים אחרים והעברתי את השרביט הלאה - איני יודע כיצד הדברים התפתחו ומה התוצאה ארוכת הטווח.

מלבדי לא היה מעורב בפרויקט אף אדם בעל ניסיון קודם בסקראם. למרות שהחוויה בה היה לנו flow רץ, בעל ערך, בשלב כה מוקדם האירה והשאירה חוויה על כמה מהמעורבים - אך אין לי מושג עד כמה עמוק הם הבינו את כוונת הסקראם באמת. האם הם יחדשו וימשיכו את הפרויקט בכיוונים נכונים? - אין לי מושג.
ראיתי מספיק פרויקטים של סקראםכאילו מכדי להתרשם מלוחות burndown או ישיבות בעמידה. הנה פוסט קודם שלי שעסק במקרים שכאלו (בסקראם ובכלל).

חוויה שנייה שהשפיעה עלי היא פרויקט סקראםכאילו אחר שהשתתפתי בו. החזות הייתה חזות סקראם מצוחצחת: burndown charts, סקראם-מאסטרים בולטים, ישיבות daily כל יום ו Retrospectives הלוך-והשוב.
התבוננות פנימה גילתה אלמנטים רבים למדי של "מפל מיים" מסוגנן": תכנון של חודשים מראש והצמדות לתוכניות "ויהי-מה". בניית תשתיות מורכבות ולא נחוצות. נתק בוטה מהלקוחות או אנשים שיכולים לתת פידבק משמעותי על המוצר ועוד.
להריץ פרויקט סקראםכאילו זה כמו לצבוע רכב מזהם בירוק ולטעון שהוא ידידותי לסביבה [1]. ציני משהו.


בפרויקט זה נתקלתי במשהו מעניין: הצוות כבר הכיר והסכים לכך שהוא עושה אג'ייל ושהוא מחויב לעקרונות האג'ייל.
הצעות שיפור בתחום האג'ייל התקבלו בשמחה וברצון, חוסר-התנגדות שלא נתקלתי בו בעבר.

אומרים שקבלת החלטה אנושית מתבצעת באחת משני אופנים:
  • או שהאדם הוא ראציונאלי, הוא מודע לכך ואז הוא שואל את עצמו "מה הדרך הרציונאלית לפתרון דילמה זו?" וכך הוא פועל.
  • או שהוא מגדיר את עצמו כשייך לקבוצה כלשהי ושאל את עצמו "מה הדרך שאיש אחר כמוני היה הולך בה?" וכך הוא פועל.

לדוגמה, האם תושב שדרות יצביע למפלגת מרץ הסמולנית[2] שמציעים לעזור לו בקשיי יומו? או לש"ס/ליכוד כמו "שכולם פה מצביעים. ככה זה בשדרות." ? מרץ יכולה להקים ולנהל מתנ"סים עד אולימפיאדת קנזס-סיטי ב 2058. כל עוד ההגדרה העצמית החזקה היא "תושב שדרות", היא לא תזכה לתוספת קולות משמעותית עקב פעילותה.

עצם ההסכמה של אנשי הצוות שהם "אנשי סקראם" גרמה להם לקבל עליהם, בצורה מאוד חיובית שינויים והתנהגויות שהתיישבו עם העקרונות האג'יליים.

חדל קשקשת!
ובכן, מה קרה מאז? האם גיליתי את עקרונות הסקראם אותם ניתן לממש בהדרגה, בצורה אג'ילית וללא השקעה גדולה מוקדמת? ובכן... בערך. לפחות כך נדמה לי.

באותו פרוייקט סקראםכאילו עשו אכן כמה שיפוריים בביצוע הסקראם. לדעתי השיפורים הביאו לכמה תוצאות מרחיקות לכת של מוצר טוב יותר: פשוט ובעל ערך גבוה יותר ללקוחות. האם זה אפקט איקאה שהכה בי? מכיוון שאני הייתי מעורב בשינויים אלו - אני משכנע את עצמו שהם היו טובים במיוחד? הרשו לי להניח שתחושותי נכונות והשיפור היה אמיתי וממשי. אני חייב להודות שזו תחושה סובייקטיבית - לא היו לנו מדדים מדויקים [3].

איני מנסה לענות על השאלה האם עדיף לאמץ סקראם ב"מכה" או בהדרגה - אני מניח שהתשובה שונה ממקרה למקרה. אם אתם בוחרים כן לאמץ סקראם בהדרגה, הנה העקרונות בעלי התועלת הגדולה ביותר לניסיוני:

לא... לא מדובר בהעצמת הצוות גם לא באומץ. לא ישיבות סטאנד-אפ (הבנתם כבר את דעתי עליהן...) ולא נראות (Visibility).

כל אלה טובים ומועילים - אך הם יכולים להיות רק סיבוב שיפורים שני ושלישי. להלן העקרונות המינימליים שיתנו את מירב הערך מסקראם:
  • בניית Backlog תוספתי וממוקד ערך. סיפורים המתארים שכבה אחר שכבה של יכולות המערכת - כאשר כל שכבה מוסיפה משהו שלקוח יהיה מוכן לשלם עליו משהו.
  • עבודה באיטרציות - בהן יש דמו / בדיקה של התוצאה כל פרק זמן קצר.
  • המנעות מ over engineering בפיתוח.

הרציונאל הוא כזה: העיקרון המרכזי ב Lean הוא צמצום הבזבוז ("eliminate waste"). ניסיוני הראה שהחלק הגדול משמעותית של ה waste בתוכנה הוא overproduction - פיצ'רים מגניבים, יפים וטובים - שהלקוח יכול להסתדר בלעדיהם. התבוננו כיצד נראו האתרים המובילים המוכרים לנו בשנת ההשקה שלהם. האם אתם חותרים לאותו מגע מוקדם עם הלקוח גם במחיר מוצר כ"כ מינמליסטי?
אם אתם אומרים "במקרה שלנו אנחנו חייבים מוצר מלוטש" - רוב הסיכויים ש(גם) אתם מטעים את עצמכם.

אני משתמש באייפון שלי ב iTunesU החדש. הייתי רוצה חיפוש טוב יותר, לפלטר החוצה תכני וידאו (אני שומע אודיו בזמן נהיגה  - לראות וידאו בזמן נהיגה זה אפילו יותר מדי בשבילי). הייתי רוצה לראות את שמות הקטעים המלאים: במסך האייפון יש מקום ל ...The future of ואז שלוש נקודות. אני מוריד פרקים שאין לי מושג במה הם עוסקים. הייתי רוצה שהתוכנה תתנהג אותו הדבר בחנות וב Palyer - יש אפשרויות ניווט שונות לגמרי. הייתי רוצה אפשרות למחוק פרק אחרי ששמעתי אותו - זה בלתי אפשרי. בחיפוש בחנות אני יכול להתבונן רק ב 100 פריטים בכל קטגוריה וזהו - הייתי רוצה להמשיך ולהתבונן גם מעבר. ועוד ועוד.

בכל זאת, למרות כל התלונות והבקשות - אני משתמש בה. כמעט כל יום במשך שעה ויותר. היא הוסיפה לי הרבה ערך בכך שאני יכון להאזין לתכנים מעניינים בדרך לעבודה.

אני לא היחידי. שימו לב למספר הבא: למרות שהתוכנה נחשפה לציבור הרחב באמצע ינואר, היו בה עד עכשיו כ 600 מיליון הורדות. היא הייתה בפיילוט מוגבל החל מ 2007 ועדיין היא כ"כ בסיסית ולא נוחה לשימוש. בכל זאת היא הצלחה. אולי היה חשוב יותר לבנות את מאגר התוכן ולבחון את דרכי השימוש בכזו אפליקציה, לפני שמשקיעים ומלטשים אותה.
האם אתם מחכים 4 שנים כדי להוסיף יכולת פילטור לרשימות אצלכם - או שזה קורה אחרי חודש? נקודה למחשבה!

בואו נתבונן מעבר ל PO - הוא יכול לתת דרישות מינימליסטיות ביותר ולהיתקל בצוות פיתוח שרוצה לפתח "בטוח" ו"גנרי". על כל דרישה של ה PO הצוות חושב על עוד 4 מקרים אפשריים וכותב קוד איכותי שיידע להתמודד גם איתם.
בפועל הצוות כותב חלקים מעוד 4 סיפורים בעקבות סיפור אחד של ה PO - וכנראה שהוא גאה בעצמו, הרי זו הנדסת תוכנה טובה.

כאן צריך להיכנס אדם שני מתוך צוות הפיתוח ולשחק עם האיזון העדין והמורכב של מצד אחד - לפתח את המינימום האפשרי, לחשוב כל הזמן כיצד ניתן לעשות פחות ומצד שני - לשמור על רמת איכות גבוהה. זו נשמעת סתירה, ואכן אלו כוחות מנוגדים - אך ניתן למצוא את שביל האמצע.

סיכום
זה מה שאתם צריכים: שני אנשים שיבינו אג'ייל טוב והם יכולים לספק את התמורה הגבוהה ביותר מאג'ייל - בהשקעה קטנה יחסית. המבנה הזה יכול לעבוד עם ראשי צוותים וללא SCRUM Masters, ללא burndown charts, ללא planning של הצוות ועוד.

אתם זקוקים רק לשני אנשים שיהיו במשחק האג'ייל:

אחד: PO שייספק סיפורים מצומצים, ממוקדים והדרגתיים ויידע לבחור את המינימום האפשרי.
במקום ה PO ששואלים אותו "אתה מתכוון לא' או לב'?" והוא עונה "א וגם ב... ובעצם כשאני חושב על זה, גם ג'" - כלומר לוקח מעט סיכונים ומכניס הכל למוצר - אתם זקוקים ל PO שידע לומר "אולי א' ואפילו בלי האלמנט הזה... בואו נתקדם ונלמד בהמשך".

האיש השני שאתם צריכים הוא מישהו מרכזי בפיתוח: ראש קבוצה טכנולוגי, ארכיטקט או מפתח בעל השפעה. שיעזור ל PO להעביר את הסיפורים שלו בלי לבאס את הצוות "אנחנו עושים מוצר זבל", ובלי שהצוות הוא זה שיחשוב ויבנה תשתית למקרים רבים אפשריים שאינם כרגע על הפרק.

אריק ריס, "מייסד" תנועת ה Lean Startup, אמר את זה יפה:
אם אתה לא מתבייש במוצר ששחררת - זה סימן ששחררת מאוחר מדי. אני לא מדבר על חוסר נוחות קל, אני מדבר על הסמקה, קושי בדיבור ואפילו הזעה. אתה צריך להצטדק ולהסביר למה זה מה שאתה מציג ללקוח - אבל כך אתה יודע ששחררת באמת הכי מוקדם שיכולת.

כנראה שמספיקה פעם או שתיים שאתה מגלה, לאחר השקעה משמעותית, שאתה בכלל לא בכיוון הנכון על מנת לחזור על אותה חוויה לא נעימה של "שחרור מוקדם". אריק סיפר שעבר חצי שנה על מנת לגלות ש"הצט אווטר" המגניב שפיתח מגניב רק בעיניו ועיני חבריו. בודדים מאוד בכלל הורידו את האפליקציה אחרי שפרסם אותה ברבים.

בדיעבד הוא אמר שהיה פותח באתר עם לינק להורדה (שלא עובד, כמובן) ופרסום מצומצם על מנת לבדוק אם אפליקציה שכזו בכלל מעניינת. רק אחרי שהיה נוכח שמספר מסוים של משתמשים בכלל ניסה להוריד את האפליקציה שלו - הוא היה מתחיל לפתח אותה.


מילת סיום
מספר אנשים שאני מלא בהערכה אליהם ציינו את תהליך ה Retrospective כעקרון הבודד החשוב ביותר באג'ייל.
"אם תתחילו בנקודה גרועה ורק תשתפרו - מצבכם טוב", אני מדמיין את הרציונל מאחורי הגישה.
אני מסכים ש Retrospective יכול להיות משמעותי - אך פשוט לא נתקלתי באף פרויקט שהצליח להתרומם רק מתוך אותה פרקטיקה. צוותים שלא היו בכיוון ל SCRUM לא ידעו להתקדם מתוך ה Retrospective. זהו ניסיוני.

אני משאיר את האזכור הזה כנקודת הערכה לאותם אנשים שציינו זאת - אולי אתם תבינו איך זה אמור לעבוד.


בהצלחה!



[1] אולי זה נשמע כמו חברת אגד שצבעה אוטובוסים בירוק ויצאה בקמפיין על רכישת 100 אוטובוסים ידידותיים לסביבה. זהו, מסתבר שיש עוד 4000 שמשתמשים בדיזל. גם המבקר לא אוהב.

[2] כך כותבים שמאלנית במיטב הטוקבקים בארץ. אני מקיש שזו דרך מחוכמת לקשר את המילה האנגלית small בעלת הצליל הדומה, כמובן.

[3] למרות שמדדים "מדידים ואובייקטיביים" הם ערך אג'ילי וניהולי ממדרגה ראשונה - רק לעיתים מעטות נתקלתי בפרוייקטים שהיו להם מדדים שכאלה.


2011-11-12

קיצור תולדות ה SCRUM, חלק 2 - עקרונות ה LEAN

זהו פוסט המשך לפוסט "קיצור תולדות ה SCRUM, חלק 1".
מי שעוד מתמודד עם הבנת SCRUM - מוזמן לבדוק את התרגום העברי לספרון המצויין: "סקראם מהשוחות" (שוחה - קדמת שדה הקרב)

לא משנה באיזו מתודולוגיה אג'ילית תבחרו לעבוד ובאיזו תעשייה, שווה להכיר את המקור - הרי הוא ה (TPS (Toyota Production System של חברת טויוטה. להלן כמה מהערונות העיקריים של ה TPS שאומצו ע"י תנועת ה LEAN. קרוב לוודאי שכמה מהמושגים שאציין ישמעו לכם מוכרים.

שייך לסדרה: אג'ייל - מתודולוגיות פיתוח רזות


Kaizen - "שיפור מתמיד"
העקרון לפיו אין לקפוא לרגע השמרים - יש לשפר כל הזמן. מי שמכיר ארגונים יודע שאין סוף לשיפורים האפשריים. אפילו אם הגענו לקצה האופטימיזציה האפשרית, הסביבה העסקית והטכנולוגית משתנה כל הזמן ויוצרת הזדמנויות שיפור נוספות. אנו עושים Retrospective בסיום כל ספרינט ב SCRUM על מנת להמשיך ולהשתפר כל הזמן [1]. השיפור איננו תלוי ביזמה מיוחדת של העובדים - הוא נדרש ומצופה כל הזמן. אנו מקצים זמן מיוחד על מנת לעצור הכל, להתבונן על ביצועינו - ולשפר.

אחד ההבטים שמתקדים בהם ב TPS הוא מציאת ה waste וביטולו. זאת בניגוד לגישת ה Waterfall בה מנסים לקחת תהליך קיים - ולמקסם (maximum) אותו. על פניו, זו נשמעת דקדקנות גרידא - אך ההבדל בצורת החשיבה מוביל לתוצאות שונות לגמרי.

הנה דוגמא משירות המילואים בצה"ל: בשירות המילואים אני מפעיל ציוד מסוים. במשך כמה שנים אנו מוזמנים לקורס רענון של הפעלת הציוד: "זכרו - X לא בשימוש, Y עובד לפי הסדר 1...2...3". מאחר והקורס נמשך בעצלתיים במשך שבוע (וחזר על עצמו שנה אחר שנה) - גברו התלונות מצד אנשי המילואים. תשובת הקצינים של היחידה הייתה (חישבו: חשיבה מערבית - שיפור התהליך הקיים) לקצר את הקורס לשלושה ימים, להפוך את השירות לאינטנסיבי וממושך (כלומר - מ 8 בבוקר עד 7 בערב). רוב אנשי המילואים שבעו נחת, או לפחות הפסיקו להתלונן. לא נראה שניתן היה לשפר את הקורס הרבה מעבר.
אם מומחה TPS היה עושה את אותם המילואים, הוא בוודאי היה שם לב שהמכשירים אותם אנחנו מפעילים אינם נוחים לשימוש. ע"י ביטול (פיסי) של הפקדים של פונקציות שכבר אינן רלוונטיות כיום בצה"ל ושילוט נכון על המכשיר - ייתכן ולא היינו זקוקים לקורס רענון בכלל. במקום לשנן את הכשלים בשימושיות של הציוד - ניתן היה במהלך לא מסובך להפוך את הציוד להיות קל-לשימוש.

5Y, בעצם 5xWhy - "לפתור בעיות מהשורש"
עוד עקרון חשוב הוא תחקור מעמיק על מנת לפתור בעיות מהשורש. ע"פ עיקרון ה 5Y, בכל פעם שנתקלים בבעיה יש לעצור ולשאול את השאלה "למה?" חמש פעמים - ורק אז לגשת לביצוע הפיתרון.

אגדה עממית בטויוטה מספרת על מתלמד אמריקאי שמועסק במפעל טויוטה ביפן ומגלה מכונה שנתקעה. הוא "מגדיל ראש", מוצא את החלק המקולקל ומחליף אותו. כאשר הוא מגיע למנטור היפני, עם חזה נפוח בגאווה: "פתרתי את הבעיה" הוא בטוח שהוא יזכה לשבחים - אך  המנטור היפני נוזף בו: "לא פתרת כלום" הוא זועף. האמריקאי, קצת נעלב, מנסה להבין היכן טעה.
המנטור היפני מסביר למתלמד שהוא שאל "למה" רק פעם אחת.
אם היה שואל למה החלק בכלל התקלקל - היה מגלה שיש במכונה נזילה. החלק החדש יתקלקל גם הוא במהרה.
אם היה שואל למה יש נזילה - היה מגלה שהאטם רקוב.
אם היה שואל למה האטם רקוב - היה מבין שהאטם הוא מאיכות ירודה.
אם היה שואל למה נרכש אטם מאיכות ירודה שכזו - היה מגלה שלמחלקת הרכש הוצבו יעדים שגויים של רכישת המוצר הזול ביותר. זו הבעיה שיש לפתור!

למי שעבר אי-פעם בחברת תוכנה ישראלית דיי ברור שאם יציג למנהל ניתוח 5Y, קרוב לוודאי שישמע "טוב, הלכת רחוק. ככה זה אצלנו ואף אחד מאיתנו לא ישנה את זה. חבל על הזמן שבזבזת".
בכל זאת ניתן להתחיל ב 2Y - ניתוח כזה יתקבל כנראה בברכה ויציג שיפור מורגש על פני המצב הקיים.

Stop the Line" - Jidoka"
עקרון מחמיר זה אומר שברגע שיש תקלה (לדוגמא זיהוי חלק לא תקין בפס הייצור) יש לעצור מיד את הקו, לתחקר במקום את הסיבה (זה יהיה נאמר 2Y, לא 5Y), לתקן ורק אז להמשיך ולהפעיל את פס הייצור. היכולת של תחקור ותיקון מהירים היא קריטית להצלחה - ובאחריותם של העובדים (לא סביר להשבית את הקו עד שהמנהל יהיה זמין).

בהקשר זה אני רוצה להציג עקרון מרכזי נוסף של ה TPS (שקשור גם ל 5Y): תיקון בעיות מהשורש והמנעות מהוספת תלאי / שכבה מרפדת.

שימו לב! זהו עקרון חשוב במיוחד. כמטפורה חשבו על התהליך שלנו כספינה. המים הם waste - פעולות בתהליך שניתן לבטל, אל הם מסתירים בעיה (הסלעים).

אם נפעל ע"פ עקרונות ה LEAN נעבור ממצב 1 (השמאלי) למצב 2 (במרכז) - בו יש פחות Waste. אולם במצב זה בעיה שעד עתה הייתה מוסתרת - מוענת מאיתנו להמשיך.

כאן צצה דילמה חשובה: להחזיר את ה Waste שהיה בכדי "להעלים" את הבעיה (לא!) או האם לפתור את הבעיה מהשורש ולשמר מצב עם מעט ה Waste (כן!). לרוב, הוספת Waste חזרה היא הדרך הקלה לפעולה. במשך שנים, פעולה כזו נחשבה ל Best Practice ניהולי.

הנה כמה דוגמאות:

  • בעיה: אנו מאחרים ב Deliveries. פתרון Waterfall: להכפיל כל הערכת זמנים פי 2, ראש הקבוצה יכפיל את ההערכות פי 1.5 ומנהל הפיתוח יוסיף עוד שבועיים משלו "בצד".
    • פתרון אגי'לי: שיפור תהליך הערכה כך שיהיה ניתן להסתמך עליו או יצירת חוזה "גמיש" עם הלקוחות, בו מתחייבים על חלק מהתכולות, וחלק אחר נתון להספק משתנה של גוף הפיתוח.
    • הערה: ע"פ ה LEAN כל Buffer הוא Waste, ויש לצמצם buffers למינימום האפשרי.
  • בעיה: אין תקשורת טובה בין קבוצת הפיתוח לקבוצת ה QA. פתרון Waterfall: נוסיף מסמכים שישמשו כתקשורת (!Waste - סביר להניח שרוב העבודה על מסמכים אלו תהיה בזבוז זמן. ייתכן ותעלה הטענה "על שיפור צריך לשלם" - אך זו טעות לוגית, מכיוון שבמקרה זה סביר שנשלם יותר משנדרש).
    • פתרון אג'ילי: למצוא דרכים לשפר את התקשורת בצורה לא בזבזנית: להושיב את הקבוצות קרוב אחת לשנייה, לצרף את ה QA למפגשי סנכרון יעילים עם קבוצת הפיתוח וכו'.
  • בעיה: עובד מסוים לא מבצע עבודתו כראוי. פתרון Waterfall: שמישהו אחר יעשה זאת במקומו. או אולי - נוסיף מישהו בכיר שיפקח על כל צעד שלו. 
    • פתרון אג'ילי: לחנוך ולסייע לאותו אדם לבצע את העבודה שלו כראוי ולהגיע לעצמאות.
  • בעיה: שינוי קוד רוחבי במערכת פספס קומפוננטה מסוימת. פתרון Waterfall: להוסיף לכל מסמך Design פרק עם כל הקומפוננטות או ביצוע ישיבות עדכון בה ישתתף נציג מכל קומפוננטה לכל שינוי במערכת.
    • פתרון אג'ילי: לייצר רישום: מי רלוונטי לאיזו קומפוננטה, ולאמן את כל אנשים בפיתוח להשתמש בה בתבונה. זה יכול להיות תהליך ארוך וקשה יותר ליישום - אך בסיומו יהיה מעט מאוד Waste.


מנות עוד אינסוף דוגמאות באותה הרוח. לעיתים, הדבר הנכון הוא לשלם את המחיר הגבוה. לעיתים, משימה איננה  בידיו של האיש הנכון - ויש להעבירה לאדם אחר. מה שחשוב הוא להבין את העיקרון של פתרון בעיה מהשורש כנגד הוספת שכבת ריפוד לבעיה - ולפתור את הבעיות בצורה הנכונה, בחשיבה ארוכת טווח.

Kanban ("ארגזים מסומנים")
עקרון חשוב נוסף ב TPS הוא החתירה ל "Flow". מצב בו התהליך מתקתק בצורה טבעית, קלה וכמעט בלתי מורגשת אך בכל זאת - יעילה להפליא. חידוש משמעותי בפילוסופיה האג'ילית הוא שימוש עקרי במשיכה "Pull" כנגד דחיפה [2]"Push" המקובלת בניהול המסורתי.

בתעשייה המסורתית, היו מייצרם בקצב בו המכונות יכולות לעבוד - במקום בקצב בו נדרשת התוצר. בתעשיית התוכנה הקבלה אפשרית היא פיתוח 100 פי'צרים במוצר חדש (כי זה מוצר מבטיח וחשוב להצליח בו) מקום לפתח רק 20 פיצ'רים שידועים שנדרשים. הקצב נקבע ע"פ יכולת הייצור ולא ע"פ הביקוש.

הרעיון של Kanban הוא ליצור רצף (Flow) של משיכות. טויוטה אינה מזמינה כל חודש מהספקים שלה כמות קבועה של חומר גלם וחלקים. היא איננה יודעת כמה מכוניות מדגם זה או אחר הלקוחות באמת יזמינו. במקום זאת, כשיש הזמנה לרכב - רק אז נשלחת בקשה למחלקת ההרכבה (השלב האחרון בשרשרת ייצור הרכב), זו שולחת את הדרישות שלה למחלקות הייצור השונות ואלו מזמינות את החלקים מהספק.
כיצד מזמינים 18 ברגים להרכבת דלת? כמובן שזה יהיה בזבוז. טויוטה מחזיקה מלאי מינימאלי. במחלקת הדלתות יש 10 ארגזים של ברגים. כל פעם שארגז מתרוקן שמים אותו בערמה של ארגזים ריקים. על הארגז רשום בצד אחד "ברגים מסוג 123" ומצד שני "מחלקת דלתות - צוות יושימושי". הארגז יישלח (ביחד עם ארגזים אחרים ריקים) לספק - אשר ימלא אותו בברגים ע"פ הכיתוב: "ברגים 123". הארגז יחזור מלא בחלק החסר לשולח - במקרה שלנו הצוות של יושימושי במחלקת הדלתות.

קצב הייצור נגזר מצורכי הלקוח (לא יכולות הייצור) ומחלחל לכל שאר המחלקות. בנוסף, אין צורך במנהל שיעקוב אחר המלאי, ימלא טפסים וינהל הזמנות / מעקב הזמנות. התהליך עובד מעצמו.

Amplify Learning / Amplify Feedback
עוד עקרון חשוב, שהוא אולי המוכר ביותר במתודולוגית SCRUM, הוא העקרון של קיצור מחזורי ה feedback על מנת להגביר את הלמידה.

  • אם "מכל שחרור של גרסה מקבלים מידע חשוב מהלקוחות" - שחררו גרסה פעם בחודש, ולא פעם בשנה.
  • אם "ביצוע Build תופס בעיות אינטגרציה" - בנה כל הזמן (Continuous Integration) ולא פעם בשבוע.
  • אם שיחת הערכה של עובד-מנהל היא טובה ועוזרת לתאם ציפיות - עשה אותה פעם ברבעון ולא פעם בשנה.

וכו'

אופטימיזציה גלובאלית (כנגד אופטימיזציה לוקאלית)
במקום לתגמל כל עובד על הקצב האישי שלו (פורד/טיילור) ובמקום שלכל עובד תהיה מומחיות יחידה "אני משטיח תבניות - כל השאר לא מעניין אותי" - העבודה, האחריות, והתמול הם צוותיים. לכל הרכבה של רכב אחראי צוות שלם ועצמאי שיש לו את כל סט היכולות לביצוע המשימה (חשמל, ריתוך, פחחות וכו') מתחילתה ועד סופה. שכצוות זקוק לפנות לצוות אחר על מנת לקבל שירותי פחחות זו גם תקשורת עודפת, אך גם הזדמנות שהאחריות תיפול בין הכיסאות.
במקום שעובד בעמדה A יסיים מהר (העבודה שלו יותר קלה) וינוח חלק גדול מהזמן - יש צוות שעושה הכל. כל עובד יבצע כל משימה. מצב בו יש כמה עובדים שיודעים לרתך הוא המצב הנכון. כך יש:
  • גמישות מרבית לבצע את המשימות הנכונות. בעולם התוכנה: לא עוד פיצ'רים בקומפוננטה A שלא מעניינת אף לקוח כרגע - רק כי שם יש אנשים פנויים.
  • אחריות כוללת ואי נפילת בעיות "בין הכסאות". לא עוד מצב בו עובד א' ועובד ב' עשו עבודה נהדרת - אך התוצאה הכוללת היא גרועה.
מנהלים בעולם התוכנה נוטים להתכחש לכמות העבודה המבוזבזת בגלל חוסר ניידותם של העובדים - אולם לאחר שהניידות  מתאפשרת, מתברר לכולם עד כמה אפשר היה להשתמש בכלי זה. בעולם ה Agile הצוותים הם אוטונומים ויכולים לבצע פי'צר שהלקוח מבין מתחילתו ועד סופו. הצוות לא אמור לחכות ל "API מצוות B" - הוא יכול לבצע הכל בעצמו ולא יהיה מצב שקומפוננטות לא מעניינות מתפתחות יתר-על-המידה בגלל שיש מישהו שיודע רק לפתח בהן והיה לו זמן מיותר.

Andon - "נראות"
את המידע החשוב יש להבליט החוצה, כך שמקום שיהיה צריך לחפש אותו - אי אפשר יהיה להתעלם ממנו. לוח ה Sprint Backlog בחדר הצוות הוא דוגמא לכך. במקום מנהל יישב עם העובדים, אחד אחד, בכדי לבנות תמונה מלאה איך הספרינט מתקדם - התהליך בעצמו יוצר את התמונה על הלוח.



Genchi Genbutsu - "לכלך את הידיים"
עקרון זה טוען שהבנה טובה נרכשת רק דרך עשייה. במקום שמנהלים יקראו ספרים על SCRUM ויביטו בו מרחוק - עליהם להתנסות ולהצטרף לצוות SCRUM. על הארכיטקטים ללכך את הידיים בקוד ולא להסתפק בישיבה במגדל השן ולהעיר הערות. על המפתחים להתקין את המוצר בעצמם בסביבה דומה לזו של לקוח בכדי ללמוד מה מצפה ללקוח או ה QA שמשתמש בקוד שלהם.




[1] Retrospective גם מתמפה לעקרון ב TPS שנקרא Hansei - התבוננות עצמית.

[2] לאחר שיצא לי לחוות את Agile ועקרון ה Flow, כל פעם שאני שומע את הפועל "נדחוף" (פיצ'ר/תוצר/יזמה) נאמר - אני בודק האם מדובר בתוספת שלא באמת נחוצה ע"פ בחינה אובייקטיבית.

קיצור תולדות ה SCRUM, חלק 1


לעיתים אנו, בתעשיית התוכנה, נוטים לחשוב שאנו התעשייה החדשנית והמתקדמת ביותר. ״טכנולוגיה גבוהה״ הוא אכן שם מעורר גאווה.

לא מעטים יספרו על גוגל - חברה שכמוה לא הייתה מעולם: ״איזו חברה מאפשרת לעובדים לעסוק יום בשבוע במה שמתחשק להם??". ויש גם את SCRUM, XP וכל תנועת ה Agile: מי שמע על דבר דומה בתעשייה המסורתית?

למען האמת, בפרמטרים רבים, תעשיית התוכנה איננה מתקדמת כ"כ. אמנם יש לה חומר אנושי איכותי, אך כקולקטיב יש לה עוד הרבה לאן להתפתח. סביבת הפיתוח של גוגל בה מאפשרים לעובדים "לעסוק, יום בשבוע, במה שמתחשק להם" כבר יושמה לפני שנים בחברת 3M - חברה תעשייתית (שמאז נקלעה לקשיים ונרכשה על ידי חברה סינית). רעיונות ה Agile יושמו כבר בחלקים נכבדים של התעשייה המסורתית ובהצלחה. מקורותיהם הם ביפן, לפני כ 80 שנה.

שייך לסדרה: אג'ייל - מתודולוגיות פיתוח רזות

מי שעוד מתמודד עם הבנת SCRUM - מוזמן לבדוק את התרגום העברי לספרון המצויין: "סקראם מהשוחות" (שוחה - קדמת שדה הקרב)


במשך השנים תעשיית התוכנה חיפשה רבות, אך כמעט ולא מצאה כלים שמסייעים משמעותית לפריון (Productivity) : לא OO, לא IDEs, לא שפות תכנות חדישות, לא שיתוף קוד ולא SOA. אולי אפילו ההפך [1].

היו מספר שיפורים מורגשים. המעבר משפת אסמבלי לשפות עליות היה שיפור גדול מאוד. השימוש ב Garbage Collator הוא עוד שיפור מובהק. גם המעבר לעבודה במתודולגית SCRUM נראה כשיפור משמעותי. כנראה הגדול בעשור האחרון.

SCRUM (ואג'ייל בכלל) לא רק מסייע לפריון, אלא לרוב גם עוזר ליצור מוצר שמשביע את דרישות הלקוח בצורה טובה יותר ואף מסייע להטמעת איכות גבוהה יותר [2].

בואו ונחזור אל ההיסטוריה, מאין הגיע ה SCRUM/AGILE/LEAN וכיצד הוא נוצר...

מפעל המכוניות של משפחת טויודה
קיצ'ורו טויודה היה מהנדס מוכשר. אביו, שלא היה סתם אב נוקשה, אלא אב יפני נוקשה, חיסל את עסקיו בתחום מכונות האריגה על מנת לא-לפנק את בנו ולא להוריש לו עסק מתפקד - "שיקים עסק לבד" אמר. בכל זאת, סיפק האב לבנו ידע יקר ערך: טכניקות העבודה ההנדסיות שפיתח. בזכותן פיתוח תכנונים שהצליח למכור לחברה בריטית גדולה (הישג יוצא דופן - יפן הייתה מדינה מפגרת באותה התקופה).

בשנת 1937 הקים טויודה חברה לייצור מכוניות - תחום מבטיח שצמח במהרה. אולם באותה תקופה ביפן לא היו מקובלות הלוואות, מכירה באשראי או השקעות חיצוניות (כגון Venture Capital). זו הייתה מגבלה חמורה ליכולת של העסק לצמוח במהירות. רק לאחר שסיים את ייצור batch של רכבים יכול היה למכור אותם ברווח קטן ולהתחיל ב batch גדול מעט יותר. מהירות הכנת ה batch (מה שנקרא Lead Time) וכמות המזומנים הזמינה בכיס בכל רגע נתון, הפכו להיות הגורם המרכזי ביכולת החברה לצמוח. טויודה התמקד במשימה: פיתוח הדרכים היעילות ביותר לקיצור ה Lead Time והגדלת ההון הנזיל.


בזמן זה [3], בצד אחר של העולם - המערב, התפתחה מגמה הפוכה: הון להשקעה היה זמין (האם איי פעם קיבלתם מהבנק שלכם הצעה להלוואה?), המכונות הגדולות והמהירות ושיטת פס הייצור שפיתח הנרי פורד היו ייתרון תחרותי משמעותי: חברה שלא הצליחה ליישר קו עם הטכניקות המתקדמות - לא שרדה. העקרונות העיקריים של השיטה היו:
  • את המשימה (למשל: בניית רכב) יש לחלק למשימות פשוטות וסדרתיות.
  • על המנהל להדריך את העובד ולהקים עבורו סביבת עבודה אופטימלית ליעילות גבוהה - אין להשאיר דבר ליד המקרה (או מוחו המוגבל של העובד).
  • כל עובד מתמחה במשימה ספציפית ומתוגמל ע"פ הספק.
  • הקמת מכוונת הכי גדולות, הכי יעילות בעזרתן כל עובד יוכל לבצע משימה כלשהי במהירות אדירה.
  • ניהול מלאי מספיק גדול בכדי שהמכונות לא יפסיקו לעבוד לרגע. Time is money, friend.
בקיצור - פס הייצור המודרני.

יעילות נוסח המהפכה התעשייתית / Waterfall

יעילות עור-ועצמות
בעוד המערב היה מרוכז בהגדלת קצב הייצור, טויודה התרכז בשיפור יעילות הייצור. במקום לעשות אופטימיזציה לכל משימה שתתבצע מהר יותר - הוא בחר לחפש אחר משימות מיותרות ופשוט לבטל אותן.
הוא הצליח בעצמו לבטל רק חלק מהן, אבל האמין שיש יותר, ולכן גייס את כל העובדים לנסות ולחשוב מה ניתן לבטל בנוסף. החיפוש היה קנאי וכל פיסת שומן אפשרית - הוסרה. במשך השנים נמצאו עוד ועוד משימות שניתן לבטל.

כדי למקסם את כמות המזומנים הזמינה, הוא צמצם את המלאי למינימום האפשרי. מלאי הוא כסף שיושב במחסן בזמן שניתן לעשות איתו דברים מועילים יותר. הוא הזמין רק את החלקים שצריך ובזמן המאוחר ביותר האפשרי. הוא החל לשאול שאלות: "מדוע יש לנו 100 סוגי ברגים?" וצמצם אותם ל10 סוגים סטנדרטיים. אפילו אם התוצאה היתה שימוש, מדי פעם, בבורג גדול וחזק מהנדרש - החיסכון בהחזקת מלאי קטן השתלם.

התהליך היה קשה וארוך ,אך אלו היו יפנים - שסבלנות עבורם הוא מקור לגאווה.
כסמל ליעילות שונה שם החברה מטויודה לטויוטה, שם שאפשר לצייר ביפנית במספר משיכות מכחול קטן יותר[4].

בנוסף לכל אלו הייתה לקבוצה קנאות לאיכות: עם כל ההתייעלות וכל החיסכון - האיכות נותרה בראש. כשהייתה שאלה האם לחסוך במחיר פגיעה באיכות - התשובה הייתה כמעט תמיד: יש להעדיף איכות.

תרומה משמעותית נוספת הייתה של פרופ' אדוארד דמינג, חוקר אמריקאי שהציג גישה חדשה לאיכות: "איכות אינו שלב בתהליך, איכות צריכה להיות שזורה בתהליך - לכל אורכו" (מה שנקרא TQM - Total Quality Management). בעוד שבארה"ב לא התייחסו אליו ברצינות, ביפן גילו עניין עצום בתורתו, אימצו אותה והוא קיבל מעמד של גורו-על.

התוצאות לא איחרו לבוא והיו ניכרות. טיויטה בראה יעילות ואיכות שלא נראו עד כה בתעשיית הרכב.

יעילות נוסח טויוטה / Agile / Lean

מפגש התרבויות
למרות שהייתה מצליחה מאוד ביפן, טויוטה החלה לייצא למערב רק לקראת שנות השישים. היא זכתה ליחס קריר ועניין מצומצם מצד הלקוחות האמריקאיים. לזכרונות מלחמת העולם השנייה כנראה עוד הייתה השפעה, אך מעבר לכך המכוניות שטויוטה יצרה היו קטנות וחסכוניות בדלק, כמתאים לשוק היפני (כבישים צפופים, דלק יקר), הפוך לחלוטין מהמצב בשוק האמריקאי. דבר נוסף שלא הקל הוא מס גבוה על יבוא רכב שהוטל בארה"ב בשנות השישים - כדי להגן על התעשייה המקומית האמריקאית בפני תחרות מהמזרח.

לעזרת היפנים, במקרה, הגיע משבר האנרגיה של 1973 - כאשר מדינות ערב עצרו את אספקת הנפט למערב כתגובה לתמיכתן בישראל במלחמת יום הכיפורים. מחירי הנפט האמירו בצורה חדה (המחיר עלה פי 4 תוך זמן קצר. בחישוב מנורמל להיום: מ 15$ ל 60$ לחבית). התלות של המערב בנפט הייתה טוטאלית: עסקים הפסיקו לעבוד (לא יכלו לייצר ברווח), הכלכלה קרסה ולחלופות זולות ומיידיות לאנרגיה היה ביקוש רב. הצרכנים האמריקאים החלו לחפש רכבים הצורכים מעט דלק וכך שיחק מזלן של היצרניות היפניות: הן הצליחו לחדור בצורה משמעותית לשוק האמריקאי. משבר האנרגיה הסתיים ב 1974 כאשר מצד אחד ארה"ב דרשה מישראל לסגת מסיני (לא, נראה שזו לא הייתה יזמה ישראלית. חומרי הלימוד של משרד החינוך בהסטוריה הם קצת מגמתיים) ומצד שני בריטניה הציגה בפומבי תוכנית אופרטיבית לפלוש למדינות ערב ולקחת את הנפט בכוח.
אותה שנה הספיקה לטויוטה להגיע למספיק לקוחות אמריקאים בכדי שיגלו שני דברים:
  • המכוניות של טויוטה לא כ"כ גרועות.
  • המכוניות של טויוטה, באופן מוזר, אינן מתקלקלות.
עוד ועוד לקחות רכשו את "המכוניות שאינן מתקלקלות" וחברות הרכב נלחצו וניסו להבין "איך היפנים עושים את זה?" [5].
ב1980 פורמה כתבה ברשת NBC שעוררה הדים בשם "?If Japan Can, Why can't we".

לאמריקאים לקח שנים להודות שהיפנים, אובייקטיבית, עושים עבודה טובה יותר מהם, ועוד כמה שנים כדי להתחיל ללמוד ולהשתמש בטכניקות הייצור היפניות. למזלם של האמריקאים, טויוטה הרשתה לחוקרים אמריקאים להתארח במפעלי טויוטה וללמוד ממקור ראשון את השיטה, וגם כמה מבכירי טויוטה פירסמו בעצמם ספרים ומאמרים בנושא.

אימוץ השיטות של טויוטה בעולם המערבי
השם שנתנו האמריקאים לשיטה היפנית הוא Lean Manufacturing ולרעיון של ניהול מלאי - (Just In Time (JIT. שם אמריקאי ומדריכים אמריקאים עזרו רבות לקבל בחום את השיטה. אימוץ השיטה התחיל אמנם מתעשיית הרכב אולם התפשט לתעשיות אחרות רבות. כיום רוב תעשיית הייצור, אך גם חלק גדול ממגזר השירותים, הבנייה, רשתות קמעוניות ואפילו משרדי ראיית חשבון והמוסדות האקדמים אימצו את עקרונות ה Lean. הייתרון התחרותי הינו כ"כ חד-משמעי, כך שבתעשייה בה קם שחקן שאימץ את השיטה בהצלחה - נאלצו שאר המתחרות לאמץ אותה גם כן על מנת לשרוד[6]. אם תבקרו, למשל, בסניף של דומינוס פיצה ותצפו בעובדים בפעולה - תוכלו לזהות רבים מהעקרונות שאציין בהמשך. אם תשאלו את העובדים האם הם עובדים "Lean" קרוב לוודאי שתענו: "מה?? ... לא. סתם. ככה אנחנו עובדים פה".

בתעשיית התוכנה, היו כמה נסיונות ליישם מתודולוגיות פיתוח המבוססות על עקרונות ה Lean כבר באמצע שנות ה-90. תשומת הלב המשמעותית הגיעה לדעתי עם הופעת ה Extreme Programming אותה הציג קנת בק - מתודולוגיה קיצונית אך מעוררת מחשבה.
עולם התוכנה נתן שם משלו לסגנון ה LEAN ושמו: Agile. עבודה רבה נעשתה ע"י מרי וטום פופנדיק אשר חזרו למקורות ועזרו לתרגם את רעיונות ה LEAN לעולם התוכנה בצורה מקיפה [7]. בשנת 2001 התכנסו כמה מראשי המתודולוגיות השונות לחתום על מסמך הסכמות המשותף לכל המתודולוגיות - הרי הוא ה Agile Manifesto.

נראה שרק שבאמצע שנות האלפיים ה Agile "חצה את התהום" - והגיע למיינסטרים. כיום חברות רבות, כגון Microsoft, Yahoo, Google, SAP, IBM, Salesforce ועוד אימצו בחלקים כאלו או אחרים את SCRUM ובהצלחה.

היוצרות התהפכו כך שהיום SCRUM (ומתודולוגיות Agile אחרות כמו Extreme Programming ו Kanban) הם בחזית הבמה. מלבד ההייפ שאולי מלחיץ את מי שלא ניסה עדיין "מה זה הדבר הזה? איך אני הייתי מסתדר בכזו סביבה"?, כנראה שיש פה באמת צעד גדול לתעשייה. במשך חיי המקצועיים ראיתי כמה וכמה הייפים שהתפוצצו - אך באמת ובתמים, נראה לי ש Agile הוא כאן בכדי להשאר, ואפילו - לשלוט.

על העקרונות המהפכניים שהציגה גישת ה LEAN אפשר לקרוא בפוסט ההמשך.




תודה לאלעד סופר, בעל הבלוג אג'ייל זו לא מילה גסה שביקר את הפוסט ונתן כמה הערות מועילות.


[1] מה שנקרא "There is no Silver bullet".

[2] ישנם דיווחים על הצלחה של SCRUM בחברות שונות, גדולות וקטנות - אך עדיין מוקדם לדעת בוודאות מה גודל ההצלחה. מנסיון אישי, קשה לי לחשוב על שינוי משמעותי בתעשייה בעשור האחרון שמשתווה ל Agile. למשל, TDD הוא נהדר - אבל הוכח כבר שאינו מתאים לכל אחד = אינו scalable ברמת התעשייה. SCRUM הצליח אצל אנשים שאהבו אותו יותר ופחות, ארגונים קטנים וגדולים, פרוייקטי פיתוח ותחזוקה. כמובן שיש ש SCRUM לפעמים הצליח פחות ולפעמים יותר.

[3] כמובן שהשפל הגדול היה האטה משמעותית במגמה, אך זה רק היה עיכוב - והיא המשיכה  והתעצמה.

[4] מספר משיכות המכחול לכתיבת "טויוטה" הוא שמונה. מספר מזל בתרבות היפנית, שאינה נקייה מאלמנטים מיסטיים.

[5] כיום לטויוטה (ולמותג היקרה שלה - לקסוס) יש רק ייתרון קל באיכות ע"פ המתחרות האחרות (ע"פ סקרי J.D Power אשר בונים בסיס נתונים על תקלות ברכב של עשרות אלפי לקוחות). בשנות ה-80 פער האיכות היה משמעותי ביותר, אך נראה שהפער הצטמצם בכך שכל חברות הרכב בעולם אימצו את שיטת ה Lean.

[6] דוגמא טובה היא DELL שהצליחה לייצר מחשבים מהר, טוב וזול מהמתחרות ושברה את השוק. HP אימצה את שיטות ה Lean גם כן, התאוששה, סגרה פערים ואפילו התקדמה קצת מעבר.

[7] הספר הבולט והמומלץ ביותר הוא כנראה Lean Software Development שיצא ב 2003 אך עדיין מאוד רלוונטי.