2011-12-28

ארכיטקטורה מונחית-שירותים (SOA): על מה המהומה?

הרכינו ראשיכם והחרישו צעדיכם!
בפוסט זה אדבר על נושאי דת.

לא מדובר ביהדות או בנצרות, אם כי בדת לא פחות אדוקה - ושמה: Service Oriented Architecture - SOA.

האמת שאנסה גישה קופטשואית משהו: לדבר אל החילוניים של הדת, בנימה קלילה ובהומור. קרוב לוודאי שכמה מאמיני SOA אדוקים עלולים להפגע. אם אתם במגזר, כדאי לנטוש מייד את הפוסט ולעבור לכאן.

(אם אתם עדיין כאן, אתם יכולים לחזור שנייה ללינק ולהתבונן על התמונה "דוגמא לארכיטקטורת SOA". לשם בדיוק אני רוצה לא להגיע)


ישנן גישות שונות ל SOA, רובן כוללות אלמנטים בירוקרטיים של ארגון גדול:
  • יש כאלו שחושבים שסט תקני ה WS-* הם הבסיס לכל פתרון, גם לאינטגרציה בין ארגונים וגם פנימית בתוך הארגון. כיום, זהו קומץ קטן וסהרורי, דיברתי על האלטרנטיבות כאן.
  • יש כאלו שמאמינים ש SOA היא לא רק טכנולוגיה, אלא כמעט דרך-חיים. SOA חוצה את הצד הטכנולוגי וממפה את תהליכי העבודה הקיימים באירגון. כשרוצים להוסיף תהליך עסקי / אירגוני חדש יש ללכת ולמדל אותו ב SOA. סוג של איחוד שמיימי בין אדם ומכונה - שהגבולות הולכים ומטשטשים. כדי לתאר כמעט-כל תהליך בארגון יש לנהל אלפי שירותים. מי ששולט בשירותים שולט בארגון ויש לשים Governance מרכזי על השירותים והשימוש בהם. אלו הם האורתודוקסים של SOA. הם לוקחים את התורה רחוק, רחוק. לפעמים נדמה שעבורם SOA היא כמעט-מטרה ולא "עוד כלי". האמונה שלהם ב SOA - גדולה.
  • יש כאלו שמנסים להעמיק בלמידת  הצדדים הטכנולוגיים של SOA. הם מתמודדים עם בעיות שונות ומשונות בעזרת כל מיני משחקים (Patterns) ברמת השירותים והרשת. הם משתמשים ב REST, אך גם ב WS-*. מנסים למצוא איזון בין השניים ולחתור במאמץ לא קטן ל"ארכיטקטורת SOA נכונה". הם מאמינים. אלו הם ה"כיפות הסרוגות" של SOA, הם הכי קרובים בתפיסה לחילונים, להם אין כל רגשות ל SOA, אבל לעיתים נדמה שאנשי ה"כיפות הסרוגות" מתאמצים קצת יותר מדי בכדי לפתור בעיות דווקא בעזרת SOA.

בפוסט זה אנסה להציג כמה רעיונות מוצלחים מהדת שגם לחילוניים כדאי לאמץ גם ממקומם הנוכחי. מן סוג של "כבד את אביך ואת אמך" - עצות חברתיות שימושיות.

בראשית
אם תכנות מונחה-עצמים הוא כלי לארגון מערכת-תוכנה ברמת המיקרו, ארכיטקטורה מונחית-שירותים היא דרך אחת לתכנן את המערכת ברמת המאקרו.

לפני עשור (וקצת) דובר הרבה על Component-Based Development. הרעיון היה להחיל את עקרונות ה OO על "קוביות גדולות יותר". "אם תכנון מונחה אובייקטים הוא טוב, למה לא לעשות אותו גם ב High Level?" שאלו.

למרות ההגיון שברעיון וכמה נסיונות כנים - הרעיון נכשל. ביצוע upscaling לתכנות מונחה-אובייקטים לרמת המאקרו פשוט לא צלח. הגישה הפשוטה והאינטואטיבית של חלוקה למודולים עם תחומי אחריות ברורים והגדרת ממשקים נכונים הצליחה יותר.

...ואז באה SOA. מאיפה היא באה? השגחה עליונה? בתולה קדושה? זינוק אבלוציוני בתובנה של האנושות? - אף אחד לא יודע.
מדי פעם נאמרים דברי כפירה כגון "הא - חזרנו לתכנון פרוצדורלי של שנות ה 60" או "זוהי פשוט התפחות צפויה נוסח 'הברירה הטבעית' של עקרונות ארכיטקטונים בסיסיים, למשל הגדרת ממשקים מוגדרים-היטב". כדאי לשקול דיבורים שכאלו בשיחה עם אנשים מאמינים!

אמנם החשיבה של שירותים סותרת לכאורה את סגנון התכנון ה Object Oriented הנפוץ כיום, אך יש לה שני יתרונות:
היא פשוטה והיא עובדת. אין מניעה, ואולי אפילו מומלץ, שכל שירות יהיה בנוי בעצמו בצורה Object Oriented.

"כל מה שעשינו עד היום - רע, ומהיום הכל יהיה טוב" רומזת כרזה שיווקית של SUN, אחת המשקיעות הגדולות ב SOA.
נדמה לי שאני זוכר את השקף השמאלי מככב בצד ימין לפני עשור כשדובר על ארכיטקטורת N-Tier :)  מקור sun.com

שמות
ואלו שמות ומושגים בעולם ה SOA:
WS-*, ESB, EAI, SOAP, MOM, WSDL, UDDI, REST, SLA, DDS, JBI, CEA, E-SOA, Event-Driven SOA, Middleware, Business Process, BPM, BPMN, BPEL, SOMA ועוד ועוד...

סתם, לספוג קצת אווירה.


ויקרא
כפי שציינתי - אני אנסה להתמקד בעקרונות העקריים של SOA בסיסי. במקום בו SOA היא עוד כלי טכנולוגי ולא תוכנית זדונית למפות ולשלוט, מתוך התוכנה, על בני-האדם. :)

לא כל מערכת עם כמה שירותים נפרדים היא SOA. הנה מספר עקרונות מרכזיים ההופכים את הארכיטקטורה שלכם ל SOA:

הכמסה של שירותים
על השירות לכמוס (= לא לשתף) את פרטי המימוש שלו. האם הוא בנוי Object Oriented או Data Oriented? האם הוא משתמש בבסיס נתונים או בזיכרון? האם הוא משתמש ב Cache או לא? - כל אלה פרטים שכדאי למנוע ממשתמשי השירות כך שלא ייקשרו אליהם ויפגעו משינויים במימוש.

Service Contract
לכל שירות יש חוזה פעולה ברור. החוזה של השירות הוא לרוב ה API.
עד כמה ששפות התכנות מפותחות - הן עדיין מוגבלות ביכולת הביטוי. חשוב להבין שה API הוא רק חלק מהחוזה הכולל. כלומר, בעזרת Interface בשפת #C או Java אני יכול לומר מהן המתודות והמשתנים שהשירות מצפה לקבל, אך אני לא יכול לבטא דברים כמו:
  • האם קריאה לשירות היא יקרה או זולה (Performance)
  • לאיזה התנהגויות הוא תוכנן ולאיזה לא (הנחות יסוד). באיזה מקרים הוא לא תומך או לא נכון להשתמש בו.
  • התנהגות במקרי קיצון
  • וכו'
כל אלה מרכיבים את החוזה של השירות. כדאי מאוד שהחוזה יהיה מפורש וברור: גם למי שמפתח את השירות (נשמע ברור, אך לא תמיד זה כך) וגם למי שצורך אותו.
הכלים לתיאור החוזה הם:
  • אכיפה ברמת השפה  (למשל טיפוסים) / פרוטוקול (למשל MIME TYPE).
  • שמות נכונים של השירות, המתודות והמשתנים.
  • מטאפורה, חלוקה לשירותי משנה בצורה שמכוונת את המשתמש נכונה.
  • תיעוד, תיעוד תיעוד.
באופן תאורטי היה נחמד אם היה אפשר להחליף את שירות אחד בשירות עם מימוש אחר שעונה לאותו contract, מבלי שאף אחד מהלקוחות שלו ישים לב.
עצה טובה היא להתחיל שירות בתכנון החוזה ורק אח"כ לעבור למימוש, בדומה מאוד לתכנון ממשק משתמש. מה שחשוב הוא שהחוזה היה נקי, יציב ומלוטש. על המימוש אפשר להמשיך לעבוד אח"כ.

Service Policy
ברגע שהמערכת היא מבוזרת (מערכות גדולות לרוב מבוזרות בצורה כזו או אחרת), עלינו לפתור עוד מספר עניינים:
איך מוצאים את כתובת השירות? אבטחה (Authentication, Audit) של השירות? התנהגות השירות בעת עומס / תקלות ועוד.
במקום לפתור את הבעיה כל פעם מחדש - אני יכול לפתור אותה פעם אחת בצורה מרוכזת ע"י הגדרת מדיניות לכל השירותים במערכת / ארגון. מצד שני לשירותים שונים יש צרכים שונים. חלקם מכילים מיידע חסוי - חלקם לא. חלקם קריטיים לפעילות עסקית, ונרצה שתמיד יהיו למעלה גם במחיר גבוה, - וחלקם לא.

הרבה פעמים מקובל להגדיר כמה סוגי מדיניות שונים של שירותים. הדבר דומה לרשיונות קוד-חופשי נוסח Apache או GPL - במקום שספק הספרייה יתעמק בנושאים משפטיים על מנת להגדיר רשיון הוא בוחר בנוסח סטנדרטי שמתאים לו ביותר, מסט רשיונות קיימים. גם הצרכן של הספריה יכול מהר מאוד ללמוד: MIT = אומר משהו כזה, LGPL = אומר משהו כזה.

אין הגדרה חד משמעית מה אמור להכיל ה Policy - יש גישות שונות. יש כאלו שיכילו אלמנטים של אבטחה וגישה - יש כאלו שיכללו בהם SLA או צורת ההתקשרות (messaging, request-response). העניין המעניין הוא שזהו חלק בחוזה שמשותף להרבה שירותים ואין טעם להגדירו כל פעם מחדש, יהיה החלק מה שיהיה.


ומחשבה קצרה בצד: אם נחשוב בצורה יותר מופשטת, אין קשר חזק בין איך עובד השירות לאיך מוצאים אותו, מבצעים Authentication אליו, היכן השירות ממוקם גיאורפית וכו'. יש decoupling אמיתי בין מה שהשירות מספק לאופן הצריכה של השירות. על בסיס זה ניתן לעשות הרבה משחקים ווריאציות. זו יכולה להיות הזדמנות לכמה פתרונות ארכיטקטוניים מעניינים ולא מעט דיונים ופילפולים הנגמרים בהסתבכויות בלתי-רצויות. ל SOA יש על כך גם "גמרה" וגם "משנה" - יש היסטוריה של אנשים שהלכו רחוק מדי עם SOA אל חזון שנשמע מתוחכם אך לא היה מעשי - כדאי להזהר.

תכננו לעצמאות מירבית
כפי שציינו, השירותים לרוב יהיו חלק ממערכת מבוזרת. במערכת מבוזרת יש לעיתים Latency (אם היא מבוזרת על פני Data Centers) אבל גם ייתכנו כשלים: שירות לא זמין, נתק ברשת וכו'.
כשאתם מתכננים שירות עליכם לדאוג שהוא ימשיך לעבוד טוב ככל האפשר כאשר שירותים אחרים שהוא מסתמך עליהם אינם זמינים. טעות דבילית למדי (סליחה, היסטוריה אישית) היא לבצע קריאה סינכרונית שנכנסת לBlocking לשירות אחר. אם השירות האחר חי אבל תקוע - גם השירות שלכם ייתקע במהרה.
כאשר שירות אחר שאתם תלויים בו כושל - תרצו להחזיר תשובות פחות-טובות או להחזיר הודעות שגיאה. לא תרצו לא-להגיב או להתקע (ואולי לתקוע שירותים אחרים שאינם זהירים).


במדבר
חשבתם ש SOA הוא גן של שושנים? חשבו שוב. על מנת להצליח עם SOA יש לחצות מדבר של סכנות. השוק הוא תחרותי - אז מומלץ שתעשו זאת בפחות מ-40 שנה.

סכנה ראשונה היא לקחת ספר של SOA ואשכרה לעבוד לפיו. סיכוי טוב שתעשו over-over-engineering. עצה טובה ב SOA היא להתחיל בקטן ולגדול בזהירות רבה ובהדרגה. דיי בטוח של-SOA יש הרבה יותר מה להציע ממה שהמערכת שלכם צריכה.

סכנה שנייה היא יצירה של המון שירותים. שמעתי כבר את המשפט "מעולם לא הצטערנו על שירות שחילקנו ל 2" מפי אנשים שאני מעריך, אבל בעיה נפוצה היא להפוך כל 3 פונקציות בסיסיות לשירות - ה overhead הפוטנציאלי הוא אדיר. שירות צריך להיות coarse-grained ולתאר פונקציה גדולה ומשמעותית מספיק.

סכנה שלישית היא, במערכת מבוזרת, לחלק שירות - לשרת פיסי. כתבתי על זה בהרחבה כאן. טעות נפוצה וקשה.

סכנה אחרונה שאציין היא התעסקות עם תקני WS-*. אלו תקנים סבירים לחיבור בין מערכות שונות מאוד (שפה שונה, אירגון שונה, מערכות Legacy) - אבל דיי overkill לרוב השימושים האחרים. התחילו בקטן עם שירותים מבוססי HTTP Messages או REST.


דברים
כמה דברי סיכום:

SOA קושרה בצדק או לא (תלוי את מי שואלים) ל Web Services ו WS-* עם הבעיות הרבות שלהם. SOA יכולה להיות מוצלחת למדי - אם מצליחים לעשות אותה במידה ובמקומות המתאימים.

ל SOA יש כמה ייתרונות ברורים:
  • צורה פשוטה יחסית לבניית מערכת מבוזרת - מערכות שקל מאוד להסתבך איתן.
  • פוטנציאל טוב לשימוש חוזר בקוד (רעיון נשגב, שפעמים רחוקות יוצא אל הפועל). שירות הוא רמה מצויינת לשימוש חוזר: בעל משמעות, אך לא נקודתי מדי.
  • פרדיגמה פשוטה שקל להבין.
  • בניה של שירותים עצמאיים עם תלות נמוכה תקל על ה Upgrade ותפחית את ה down-time של המערכת: ניתן לעשות upgrade לשירות אחד בלבד - ושאר השירותים יתמודדו עם ה down time בצורה טובה. יכולת זו תקל על יישום של Continuous Delivery.
  • הגדרה של שירותים הפועלים ע"פ חוזים תקל על מתכנני המערכת לבקר את נכונות הארכיטקטורה של המערכת: ניתן להתמקד בחוזה של השירותים והתלויות בין השירותים - ללא הצורך להכיר כל פינה במערכת.
שמים לב לקשר בין הנקודות?
מערכות מבוזרות...? שימוש-חוזר בקוד...? Continuous Delivery ו Availability...?

SOA והענן. מקור: http://webtechnologiesarticle.blogspot.com/

צודקים לגמרי! SOA פורחת מחדש בעולם הענן. היא מתאימה למדי ואכן היא זוכה לשימוש נפוץ. ציינתי אותה כתכונה עשירית ב 10 המאפיינים של שירותי ענן.


בהצלחה והמשיכו בזהירות. נתראה בחגים!


2011-12-21

עננים ציבוריים ועננים פרטיים (Cloud Computing)

זהו פוסט המשך לפוסט שדיבר על PaaS, SaaS ו IaaS, ולפוסט 10 תכונות של שירותי ענן.

ארגונים רבים הביטו בשנים האחרונות על הענן בקנאה: הענן, מלבד היותו באזז מגניב, מספק יתרונות ממשיים בעלויות ובגמישות לארגונים שהצליחו לאמץ אותו בהצלחה. ישנם גם קשיים: אפליקציות בענן שוברות לא-מעט מוסכמות והרגלים קיימים, מציבות אתגרים חדשים בבקרה ואבטחה.

דמיינו שאתם משתמשים באפליקציית-ענן לניהול לקוחות ופרטיהם הרצה על הענן של אמזון. מידע רגיש וקריטי לארגון שלכם יושב באתר המנוהל ע"י ארגון אחר. אין לכם שום ידיעה מי נכנס ומתחבר פיסית למחשבים שהוקצו לכם - ויכול לגשת ולהעתיק / לשנות את הנתונים.

נאמר שההגנה הפיסית טובה מספיק, אך אתר כלשהו שרץ על אמאזון הוציא לשון הרע של ארגון אחר ופגע בו. בהוראת בית משפט יכול ה FBI להכנס לחדרי השרתים של אמזון ולהחרים את החומרה. על אותו node או בלוק של Storage - גם אתם ישבתם, ביש מזל. המידע שלכם מוחזק ונבחן עכשיו בידי עובדים של ה FBI.
גם מבחינת חומרה, אם אפליקציה או מידע מסוים חשוב לכם יותר אתם יכולים לרכוש חומרה ייחודית, מנהל ה IT יוכל להורות על תחזוקה תכופה יותר. אם וירוסים משתוללים הוא יכול להורות על סריקת כל המחשבים ב Data Center. שליטה זאת בדרך כלל לא-אפשרית בענן. אמנם יש ספקי ענן, כמו Racksapce, שיתנו לכם להתקין חומרה ע"פ דרישה, אך זה רק צעד אחד והם לא ימלאו חוסרים אחרים - שאותם כן הייתם יכולים למלא אם ה"ענן" היה יושב ומנוהל אצלכם בארגון.



כשאמזון הציגו את פתרון הענן שלהם הם עשו תצוגת תכלית של אבטחה: קירות בטון, מצלמות אבטחה, שומרים מגודלים וכלבים רעים. משהו נוסח חומת ברלין בזמן המלחמה הקרה[1]. "בוודאי יותר אבטחה ממה שיש לכם היום" הם הצהירו. מה קרה מאז? עד כמה מנגנון האבטחה החזיק מעמד? אף עובד שכפוף אליכם לא יכול "לקפוץ לביקור פתע". מנהלים מכירים היטב את הפער ברמת המחויבות של עובדים שכפופים אליהם וכאלו שלא.
במידה רבה אלו הם שיקולים פסיכולוגיים, קרוב לוודאי שגם אמאזון דואגים לאבטחה - יש להם הרבה מה להפסיד. בכל זאת אלו דאגות מוחשיות המקשות על ארגונים לעבור לענן ציבורי.

אינטרנט פרטי?
באופן דומה להפליא, ארגונים רבים התקנאו בעבר באינטרנט וכל היכולות שהוא הציע. בתחילת שנות התשעים רוב הארגונים עוד עבדו עם רשתות של נובל או מייקרוסופט שתוכננו במקור לקנה מידה קטו בהרבה: עשרות עד מאות מחשבים. טכנולוגיות כמו Token Ring ו NetBIOS (או גרסה יותר מתקדמת שנקראה NBF) איפשרו יכולות די בסיסיות והיוו את הסטנדרט הארגוני. "רשת" לא הייתה יכולת מובנית במערכת ההפעלה. על המשתמש היה להתקין מערכת הפעלה, "חומרה יעודית לרשתות" (כרטיס רשת) ותוכנה (נובל או מייקורוספט) להרצת הרשת. לנובל, אם אני זוכר נכון, היה נדרש שרת ש"ינהל את הרשת". חשבו באיזה קלות אתם מתחברים היום עם ה iPad לרשת הביתית.
האינטרנט נחשב לאיטי (הגישה לרוב הייתה דרך קווי טלפון), חסר תמיכה בצרכים ארגוניים (לדוגמא הדפסה) ובלתי-ניתן לשליטה. בכלל - הוא תוכנן כאילו יש בעולם רק אינטרנט אחד(!). למרות זאת, טכנולוגיות האינטרנט היו יעילות בהרבה וככל שלארגונים נוספו עוד ועוד מחשבים, "הרשתות הארגוניות" התקשו לעמוד במשימה.

בתחילת שנות ה-90 אוניברסיטאות, וכמה שנים אח"כ גם ארגונים עסקיים, התחילו להטמיע "טכנולוגיות אינטרנט" ברשת הארגונית. על מגבלת המחסור ברשתות התמודדו עם subnet masking ואת שירותי ההדפסה העבירו על גבי TCP. בהדרגה, פחת החלק של הטכנולוגיות של מייקרוסופט ונובל והוחלף ע"י טכנולוגיות אינטרנט סטנדרטיות: HTTP, אתרי אינטרנט ("פורטל ארגוני"), Firewalls, דואר אלקטרוני ועוד.
הסיפור אינו אמור להפליא, הוא מתרחש שוב ושוב במהלך ההיסטוריה: טכנולוגיה עם ייתרון מובנה (scale במקרה שלנו) מתחילה בעמדת נחיתות, המתחרים מזלזלים וצוחקים עליה אך הבעיות בה נפתרות אחת אחת עד שהיא הופכת להיות מתמודדת ראויה. בשלב זה הייתרון המובנה של הטכנולוגיה החדשה אינו ניתן לחיקוי ע"י המתחרים המסורתיים - והמערכה מוכרעת לטובתה. כך היה עם הטלפון שבגרסאות הראשונות היה מוגבל לטווח של 10 ק"מ ודרש חיווט ידני. מנהלי המוצר של חברות הטלגרף, חברות בעלות אמצעים אדירים, צחקו על הטלפון והסבירו ש"בשביל 10 ק''מ תלך ותפגש עם האדם פנים-מול-פנים. כל הבלאגן כדי לדבר איתו בטלפון הוא פשוט use-case מגוחך". בל ניסה למכור ל Western Union את הפטנט ב 100,000 דולר - אך הם ויתרו. התוצאה כיום ידועה. הרכבים הראשונים היו ללא בלמים, על הנהג היה ללחוץ על הקלאץ' כל הדרך לעצירה. חברות הרכבת, תאגידים עצומי-מימדים, גיחכו והתעלמו. התוצאה ידועה. כך גם עם המחשב הפרטי (PC) ועוד ועוד... [3]

ע"פ סקר עכשיווי (מקור, עמ' 5) שתי הדאגות העקריות של ארגונים מאפליקציות ענן הן אבטחה וביצועים (זמני תגובה, איכות הרשת וזמינות). את שתי הבעיות הללו ניתן לפתור ע"י הטמעת "טכנולוגיות ענן" בתשתית הארגונית: להתקין כמה עשרות שרתים עם טכנולוגיות Virtualization, אלסטיות וניהול אוטומטי - ולהריץ ענן קטן.

שלושה סוגים של עננים "פרטיים"
בשונה מ"עננים ציבוריים" המתאורים בפוסט 10 תכונות של שירותי ענן, יש כמה סוגים של "עננים פרטיים" אשר שונים בכמה תכונות עקריות. נחלק אותם ל:
  • ענן פרטי (Private Cloud)
  • ענן מנוהל (Hosted Cloud)
  • ענן משותף (Community Cloud)
ענן פרטי
מגמה שתופסת תאוצה היא ארגונים שרוצים להריץ את אפליקציות הענן - In House. "שלחו לנו את ה Appliances" הם מבקשים מאיש המכירות של אפליקציית ה SaaS - "ה IT שלנו יתקין ויתחזק אותם, מקסימום עם קצת תמיכה מכם". ספקי הענן לרוב מופתעים בהתחלה - אך יש כסף בצד השני והמעבר הוא לא כ"כ קשה:
  • אפליקצית הענן לרוב נכתבה עבור חומרה לא ידועה. ניתן לבחון שרתים סטנדרטיים של חברות כמו IBM או HP ולמכור אותם כ "Appliance".
  • נוהלים וכלי אוטומציה לניהול הענן - כבר יש. לבנות גוף תמיכה על בסיס ידע קיים - לא כ"כ קשה.
  • "טכנולוגיות הענן" אינן נחלתן הבלעדית של אמזון או מייקרוסופט, ישנן ספריות קוד-פתוח כגון OpenStack או vCloud שמספקות יכולות דומות.
סוג אחר של ענן פרטי הוא ארגון שמפתח אפליקציות בעצמו (או עם קבלנים) ורוצה להריץ אותן עם כל היתרונות של הענן. במקרה זה הארגון יקים DataCenter של עשרות או מאות שרתים, יקים צוות Operations מתאים - והענן הפרטי מוכן לפעולה.

שאלה לגיטימית היא למה פתרון שכזה הוא "ענן פרטי" ולא "Data Center מנוהל מרכזית"?
השוני הוא, במידה רבה, בשימוש בוירטואליציה. וירטואליזציה שמאפשרת לאפליקציות לרוץ על מספר שונה של שרתים - ע"פ הצורך. אמנם הארגון צריך להחזיק מספיק מכונות לתמוך ברגעי שיא של צריכה, אך הוא יכול לווסת בין האפליקציות השונות שרצות על אותה חומרה. הסבירות ל Peak בשימוש בכל האפליקציות בו-זמנית הוא קטן[4]. עוד יכולת מעניינת היא היכולת של ה IT לחייב את היחידות הארגוניות השונות ע"פ שימוש בשירותי המחשוב בפועל.
לרוב הענן הפרטי יהיה קצת יותר יקר מענן ציבורי - יש פחות ייתרון לגודל והנצילות של החומרה נמוכה יותר, אך יתרונות האבטחה והרשת המהירה מצדיקים את מחיר הפרמיום עבור ארגונים רבים.

ארגונים שהקימו ענן פרטי בהצלחה והגיעו למצויינות תפעולית / אפליקציות מעניינות - יכולים להתחיל ולהציע את שירותי הענן שלהם לארגונים אחרים, כעסק משני. כך למשל התחילה אמזון.

עוד מודל מעניין הוא חברות שיש להן הרבה מאוד חומרה לגיבוי שאינה בשימוש רוב הזמן, אך בעזרת טכנולוגיות ענן הן יכולות להציע שימוש בחומרה עבור אפליקציות שיסכימו "לרדת ברגע" במקרה של תקלה בציוד הראשי של הארגון. דוגמא טובה לכך הם Carriers שמחזיקים חומרה רבה לגיבוי, הפריסה שלהם רחבה ומגוונת והם לא היסטריים לאבטחה (כמו בנקים או חברות ביטוח, למשל).

ענן מנוהל
זהו שלב-ביניים בין ענן פרטי לציבורי: ארגון הרוצה אבטחה גבוהה ורשת יציבה ממה שמספקים ספקי ענן ציבוריים, אך לא רוצה לנהל את הענן בעצמו. חברות כמו HP, GoGrid ו IBM ישמחו לעשות זאת עבורו עבור תשלום (לא-)צנוע. חברות אלה מספקות שירותים של Hosting ל Data Centers של ארגונים כבר במשך שנים והן צברו מיומנות לא מבוטלת. אמנם ספק ה Hosting יושב באתר מרוחק (עם כל המגבלות שבכך), אך עבור התשלום המתאים הוא ישמח לפתוח VPN על גבי קו אינטרנט מהיר שישפר בהרבה את ביצועי הרשת והאבטחה שלכם.

ענן משותף
סוג ענן זה הוא עדיין בחיתוליו - אך נראה שיש לו הרבה פוטנציאל. חשבו על הענן הפרטי שמקימה רשת בתי חולים גדולה, למשל (Hospital Corporation of America (HCA - רשת אמריקאית של 150 בתי חולים ב 270 אתרים. HCA הוא ארגון-העל המשרת בתי-חולים רבים. כאשר ארגון מנהל מידע רפואי של חולים, יש עליו דרישות מחמירות בתחום אבטחת הפרטיות של של חולה. רופא שיחשוף פרטים חסויים של מטופל - עלול להשלל רשיונו. מה יקרה לאיש-IT רשלן? לצורך כך הגדירו בארה"ב תקן מחמיר בשם HIPPA המחייב ארגונים המחזיקים במידע רפואי של חולים לנהוג ע"פ סדרה מסוימת של נוהלים. אני לא מקנא בקבוצת הפיתוח שתאלץ להתמודד עם התקן בפיתוח תוכנה בענן,  אך לאחר שתאימות ה-HIPPA הושגה, תוכל HCA להציע את השירות לכל בתי-החולים ברשת.
ומה עם שותפי-מחקר? אוניברסיטאות, חברות תרופות ועוד? גם הם מחזיקים במידע רגיש הנכלל בתקן ה HIPPA. מלבד הייתרון של "לא להמציא את הגלגל מחדש", יש עוד ייתרון לאותו שותף עסקי שיצטרף לענן של HCA: הוא יוכל להציע את השירותים שלו לבתי-החולים השונים עם Latency נמוך (הרי השירותים יושבים באותו Data Center) ואבטחה גבוהה (התקשורת לא עוברת באינטרנט הפתוח)!


אם אתם זוכרים את הפוסטים הקודמים, ציינו שאחת המגמות הפחות מפורשות של שימוש בענן הוא אימוץ SOA ובניית המערכת בעזרת שירותים אחרים בענן. מצד אחד - זהו שיפור משמעותי ביכולת לפתח אפליקציה בקלות. מצד שני - לא ברור היכן השירותים הללו יושבים. אולי הם מפוזרים אצל ספקי IaaS/PaaS ברחבי העולים? ה Latency לפעולה הדורשת קריאה למספר שירותים, הקוראים לשירותים אחרים יכולה להצטבר לזמן משמעותי.
עוד אלמנט מורגש, למי שפיתח מערכת התלויה בשירותים שונים בפיזור גאוגרפי, היא בעיית הזמינות. ככל שהמערכת שלי תלויה ביותר שירותים חיצוניים כך גדל הסבירות שאחד מהם לא זמין ברגע מסוים. האם זו בעייה של ספק השירות, ספק הענן הציבורי או בעיית תקשורת - זה לא משנה בכלל. השירות לא זמין והפונקציונליות (או יותר גרוע - הזמינות) של האפליקציה שלי - נפגעת.

עבודה בתוך ענן משותף מאפשרת לשירותים מתחום דומה להשען על תשתית קרובה ואמינה בהרבה ולהגביר את הזמינות אחד של השני.

סיכום
כמובן שהחלוקה שלי כאן היא אחת וניתן לחלק את סוגי העננים בצורות שונות. בכל זאת, רציתי לתאר כמה היבטים פחות מוכרים של טכנולוגיות הענן. רבים בתעשיית התוכנה מאמינים שענן הוא המהפכה המשמעותית הבאה, ומכיוון שכולם (כמעט) עשו MBA ומכירים את ה-Case-Studies שתוארו לעיל (או דומים), הם לא ממתינים בחיבוק ידיים. הענן הוא לא רק אמזון, למרות ההצלחה המרשימה. יש מקום לעוד הרבה שחקנים, יצירתיות ואתגרים טכנולוגיים ועסקיים.

בהצלחה.


הערות שוליים

[1]  מערך ההגנה של חומת ברלין הוא סיפור מעניין בפני עצמו:
  • 302 מגדלי שמירה עם שומרים חמושים.
  • קיר בטון חלק בגובה 4 מטר עם גדרות תייל בראשו
  • שדה של ברזנטים מחודדים (שנקרא "העשב של סטאלין") שמקשה מאוד על ריצה והופך נפילה למסוכנת.
  • 20 בונקרים עם שומרים בקו ההיקף של השדה
  • מאות שומרים חמושים מלווים בכלבים תוקפניים
  • שביל גישוש ברוחב 6 עד 15 מ' עם פטרול לגילוי חדירות למרחב
  • תעלה למניעת מעבר של רכבים
  • גדר חשמלית וגלאי תנועה
  • מרחב גדול שהושטח על מנת להסיר מקומות מחבוא אפשריים (שנקרא "רצועת המוות")
בודדים הצליחו לברוח דרך קו הגנה זה, רובם שומרים. רוב הבורחים מגרמניה המזרחית פשוט ברחו ממקום אחר (מה שמזכיר את הסינים שבנו במערב המדינה חומה אדירה באורך 5000 ק"מ בכדי למנוע מג'ינגיס חאן לפלוש, אך הוא פשוט עשה מעקף ופלש מצפון).

[2] מנכל אינטל, אנדי גרוב, ניסה ללמוד את הלקח וגרס "רק הפרנואידים שורדים". עד היום אינטל הפליאה להיות קשובה לשינויים: קו מעבדי הסלרון, מעבדים חסכניים באנרגיה ועכשיו מעבדים למחשבי tablet ואבטחה בחומרה. כל אלו תגובות של אינטל למגמות שלא הומצאו אצלה אך היא נותרה קשובה. האם מודעות מספיקה? האם ארגון רגיש-לשוק יצליח להיות מספיק גמיש כדי לשרוד את שינויי המגמה בעולם? האם התרבות הארגונית וההשקעות הקיימות לא יכבלו אותו, מתישהו, להשאר בפינה "נוחה"? שאלה טובה - אין לי תשובה.

[3] המעבר מ Appliances לענן הוא לרוב קשה בהרבה!

[4] אמזון וספקי IaaS אחרים אוהבים ליצור את הרושם שיש להם Data Centers אינסופיים - אך גם הם מוגבלים.