אפשור מול ריסון: קרב האור באופל של ארכיטקטורת התוכנה?

פעמים רבות בחיי השתתפתי בשיחה שהחלה בערך כך:

"אז למה שלא נשתמש ב GraphQL / בסיס נתונים משותף / נעבור מ p2p ל broadcast / נסיר שכבת הפשטה מהתוכנה? - זה יעזור לנו לכתוב תוכנה מהר יותר!".

"אבל מה עם המחירים?"

"איזה מחירים? מה יותר טוב מלכתוב קוד מהר יותר? למה לא?"

אני מניח שברוב הפעמים הייתי הצד המרסן - ורק במיעוט הפעמים בצד המאפשר.

כלומר: אני בטוח שעברתי Shift לאורך השנים: נראה שבשנותי הראשונות הייתי הרבה יותר פעמים בצד המאפשר, אבל עם השנים מצאתי את עצמי יותר ויותר בצד השני. זה עניין של ניסיון, תפקיד, השקפת עולם, ואופי. הכל ביחד.

הוויכוח הזה לא התחיל היום. הוא לא ויכוח בין אדם אחד לאחר, ולא ויכוח ייחודי למיקום יחיד.

זה ויכוח שמתרחש בעולם התוכנה יום וליל, מסביב לגלובס. 

הוא מתרחש בקרב עובדים צעירים ועובדים ותיקים, בין עובדים פשוטים ובין מנהלים בכירים, בין קבוצות של מאות וקבוצות של אלפים - אל מול קבוצות אחרות של מאות או אלפים אחרים, שוב ושוב ושוב.

במבט-על הוא נראה כמו ה Game of Life בו "שטחים" נכבשים ומשתחררים:

מבוזר (קורה בכל פינה), גלובאלי (קורה בכל מקום), ומחזורי (כמה שנים האופנה לכיוון אחד - ואז מתאזנת לכיוון השני).

לכאורה מתחשק לומר: "חבל לריב - בואו נסכים עם הצד השני ונצא מהמחזור הזה", אבל המחזור לעולם לא ייגמר: גם כאשר מסכימים עם צד אחד - במקודם או במאוחר יצטרף עוד גורם לדיון ויחדש את הדיון.

לופ שלא נגמר.

אנשים מתייחסים לקרב הזה ברצינות רבה, לעתים כ"קרב האור באופל" - רק שלא ברור מי צד האופל ומי צד האור. יש אנשים טובים משני צידי המתרס, ולעתים אותם אנשים נפגשים שוב לויכוח, אך מחליפים צדדים.

הנה כמה התכתשויות כאלו, שהתרחשו בקנה-מידה עולמי:

--- ביבשת "מבנה התוכנה" ---

Design Patterns נגד ... מה שהיה קודם

YAGNI מול Design Patterns

S.O.L.I.D מול YAGNI

--- ביבשת ה"תקשורת" ---

SOA מול RPC

REST מול SOA

newer RPC (Thrift/gRPC) מול REST

GraphQL מול newer RPC

וחוזר חלילה.עם קצת מאמץ, נוכל למלא כמה דפים בכאלו מחזורים - אבל אני מקווה שהרעיון מובן.

אז מה קורה שם?

הדיון בין אִפשור לריסון בעולם התוכנה דומה מאוד לדיון הכלכלי בנוגע למעורבות המדינה / שלטון מרכזי: מה עדיף? יותר רגולציה והגנה או שוק חופשי לחלוטין, חסר-חסמים?

כשעלויות המחייה עולות וכואבות - דורשים הסרת חסמים / פיקוחי.

כשמתגלה ניצול / חוסר צדק של חזקים מול חלשים - דורשים בקרה ורגולציה.

הדיון הזה מתקיים בעולם כבר מאות שנים - ועדיין לא הגיע להכרעה.

האם זו בעיה כ"כ סבוכה? NP-Complete? אי אפשר כבר להציב מחשב שיפתור אותה?!

העניין הוא כמובן שמדובר ב tradeoff, שאינו קבוע. עבור גורמים שונים, ובפרקי זמן שונים - עדיפה יותר גישה אחת על השניה.

כנראה ששום קיצונות אינה טובה: אחרי כל נקיטת גישה קיצונית, המחירים של הגישה נעשים ברורים וחד-משמעיים לעוד ועוד אנשים - ואז נוצר סחף לכיוון השני.

ה Tradeoff בעולם התוכנה, הוא דיי דומה:

• בצד אחד, אפשור (Enablement) - החלטות שעוזרות לנו לכתוב קוד בצורה קלה/מהירה יותר. הסרת חסמים.
• בצד שני, ריסון (Restraint) - בניית מנגנונים שיגנו עלינו בפני טעויות, ישמרו את הקוד קל לשינוי.

למשל: אם משתנה הוא גלובאלי (נגיש מכל מקום בתוכנה [א]) - קל לגשת אליו ולהשתמש בו. למה להתאמץ?

אפשור גבוה גורר שימוש גבוה. אנו מרבים להשתמש במה שקל להשתמש בו - וכך יש סבירות גבוהה ששימוש במשתנים גלובאליים, שמקצרים כתיבת קוד, יהפוך במהרה לפופולארי ובעל שימושים רבים. מפתחים מעדיפים לכתוב פחות קוד - וטוב שכך!

אפשור כמעט תמיד עוזר בטווח הקצר (אחרת: מה הטעם?), ומחיריו לרוב מתבררים רק בטווח הבינוני או הארוך. שימוש במשתנים גלובאליים יכול להוביל למחירים הבאים:

• שינוי בהגדרת המשתנה, למשל: טיפוס או פירוק שלו לשני משתנים שונים - עשוי להיות קשה מאוד. עשרות או מאות מקומת בקוד צריכים להשתנות. כל המקומות הללו - צריכים להיבדק ויש סיכון לרגרסיה. מכאן: עבודה שחשבנו שתעשה בשעה - עכשיו אורכת ימים, באופן בלתי צפוי.
• למשתנים הגלובליים אין "הקשר" ולפעמים קשה לזכור / להבין מה משמעותם המדויקת. כל פרשנות שגויה עשויה להיות באג בתוכנה.
• "פיצוץ" המרחב הגלובאלי במשתנים מקשה עלינו לבחור בין משתנים בשמות דומים, ולזהות מי הוא מי.
• קשה יותר לכתוב בדיקות יחידה - לקוד שיש לו קשר למשתנה הגלובאלי.

אז מצד אחד אפשרנו - זזנו מהר, מהרגע הראשון.

מצד שני - בטווח הבינוני או הארוך - אנחנו משלמים מחיר שמאט אותנו.

מה עדיף?

הפתרון

לו יכולנו לעשות חישוב עלויות מדויק, כמה זמן נחסך בשימוש במשתנה גלובאלי (במקום לקרוא למחלקה שתקרא למחלקה אחרת , שממנה נשלוף את המשתנה) וכמה זמן נשלם לאורך זמן (קושי גדול יותר לעשות שינויים, קושי באיתור המשתנה הנכון, שגיאות בהבנה) - היינו יכולים להחליט בצורה מדויקת מתי לבחור באפשור, ומתי בריסון.

לרוע המזל, אין לנו יכולת לבצע חישובים כאלו: לא ברמת הרזולוציה של העבודה x ריבוי המקרים, ולא ברמת חיזוי העתיד: כיצד הקוד יתפתח לאורך זמן.

הפרקטיקה של שימוש במשתנים גלובאליים הוכרה כאפשור כ"כ יקר בטווח הבינוני - שהאפשור הזה כמעט נעלם מהעולם. במשך שנים לא מעטות, כל שיחה על הנדסת תוכנה טובה החלה ב "...ולא להשתמש במשתנים גלובאליים".

הפעולה ההפוכה הייתה ריסון. ריסון מושג ע"י משמעת ("אסור להשתמש במשתנים גלובלאליים") או ע"י מניעה (שפות חדשות הסירו את היכולת להגדיר משתנים גלובאליים).

שפת ג'אווה (1995), למשל, הלכה צעד הלאה וקבעה נורמה של שַׁלְפנים (Getter/Setters) על האובייקטים: הקצנה של הלקח של "אסור לאפשר משתנים גלובאליים" - על scope מצומצם בהרבה, הרי הוא האובייקט. אינספור מפתחים בזבזו במצטבר שנות חיים בכתיבה של getter/setter גם למשתנים שלעולם הגישה אליהם לא תשתנה, ולעולם לא יעשה בהם שימוש לרעה.

אחרי כמות אדירה של סבל (או לפחות: בזבוז) שהצטברו - המגמה התהפכה. שפות רבות מאפשרות ומעודדות גם חשיפה של משתנים שלא דרך שׁלְפנים, ודרכים אלנגנטיות להוסיף שלפנים רק בעת הצורך. Records שהוצגו בג'אווה 14 - באיחור רב, הם דרך אחת לחסוך כתיבה של שלפנים עבור מבני-נתונים (במובן ה OO שלהם). 

הנה לנו עוד מחזור.

לכאורה נראה שחשוב ללמד אנשים לנתח את ה tradeoff בין אפשור וריסון - כדי שיחליטו טוב יותר.

אבל:

• אנשים, בייחוד בעלי ניסיון מועט, אבל גם בכלל - נוטים לבצע הערכת-חסר של העלויות ארוכות הטווח שעלולות להגיע מהסרת הגנות (חסמים שיש להם חשיבות). קשה להעריך זמנים, וקשה יותר להעריך את התוצאות העתידיות של שינוי פשוט לכאורה בקוד. 
• לאנשים, במיוחד בעלי ניסיון מועט - יש נטייה חזקה לטובת האפשור, על פני הריסון: זה מבאס לרסן. זה מענג לאפשר. והאופטימיות תמיד תתעדף עונג על פני באסה.
• "בוא ננסה ונראה" היא לא גישה מספיק טובה: האפשור כמעט תמיד נראה חיובי בטווח הקצר, והמחירים מתגלים לרוב אחרי שהם כבר מצטברים. 
• זה נשמע דמיוני שבעקבות אפשור פשוט, שחסך כמה דקות בכל פעם - יידרשו מאוחר יותר חודשי-עבודה של מפתחים מיומנים בכדי לחזור בחזרה למצב הקודם - אבל זה קורה. 
• אנשים שונים רואים את ה tradeoff בצורה שונה - מה שמקשה על הסכמה מהירה.
• סגנונות עבודה שונים, ועבודה על פיצ'רים / חלקים שונים במערכת - משפיע על ההסתכלות שלנו על העניין.
• מצב-מעורב, בו חלק מהמפתחים בוחרים באפשור וחלק בריסון לרוב לא מפחית משמעותית את מחיר אפשור-היתר, ויוצר מתחים בקבוצה.

מפה לשם, האיזון בין ריסון לאפשור מוסכם לרוב ברמה קבוצתית: 

• גם ברמה ארגונית: צוות / קבוצה / ארגון פיתוח.
• גם ברמת קהילתית, למשל: מפתחי ה React בחברה / בישראל / בעולם.

ובכן, נשמע שאני, באופן אישי, נוטה יותר לריסון - וזה נכון חלקית.

חשוב לציין שהצד השני, ריסון-יתר גם הוא קיים ומזיק לא-פחות. הנזקים מריסון-יתר, עשויים להיות גם הם אדירים: חשבו על EJB. חשבו על SOA.

בכל זאת, הסיכון הוא לא לגמרי סימטרי:

בעוד אפשור-יתר, בו התועלות נראות מהרגע הראשון - מתקבל לרוב בהתלהבות ואימוץ מהיר, בריסון-יתר המחירים מתגלים מהרגע הראשון. במקום התלהבות ואימוץ מהיר, נוצרות התנגדויות שמעוררות דיון.

נכון, בארגונים פטריארכליים-טכנולוגים, בהם ה CTO או איזה ארכיטקט בכיר "מנחית החלטה" - וכל הדרגים הזוטרים נמנעים מלבקר אותה - ריסון-יתר יכול להיות מסוכן לא פחות.

נדמה לי שבחברות תוכנה, ובתרבות הישראלית בפרט - המצב הזה הופך ליותר ויותר נדיר. 

הלוואי והיה מחקר שמנסה לאמוד האם נעשה יותר נזק מאפשור-יתר או מריסון-יתר, בדומה למחקר הזה הבוחן נזק מפופוליזם מימין או משמאל כלכלי. בסופו של דבר המחקר הנ"ל הגיע למסקנה שהנזקים דומים - אז אני אסתכן ואניח שהנזקים האפשריים מאפשור-יתר, וריסון יתר - הם גם בסדרי-גודל דומים.

תסביר שוב: מה הנזק מאפשור-יתר / ריסון-יתר? אז מה עושים?

אפשור הוא הרצון להתקדם מהר ע"י הורדת חסמים. דוגמה קלאסית (ואמיתית): חשיפת נתונים מבסיס-הנתונים ישירות ב HTTP. למשל: אפליקציית הווב פונה ישירות לבסיס הנתונים ושולפת מידע (מסוים), וכך לא צריך לעבור דרך API GW ודרך ה Backend - חסכנו עבודת פיתוח ושיפרנו את הביצועים.

נתקלתי בתצורה הזו פעמיים בחיים. פעם באמת ישירות בצד-הלקוח, פעם אחרת דרך איזו שכבה רזה באמצע, ולאחרונה שמעתי רעיון דומה עולה שוב.

בטוח שנחסוך בכך זמן פיתוח - פחות קוד צריך להיכתב, פחות תיאום בין מתכנתים האחראים על חלקים שונים של המערכת, פחות משאבי חומרה נדרשים בכדי להביא את המידע מבסיס הנתונים לצד-הלקוח.

האם זה רעיון טוב או לא? זה תלוי בהקשר. 

יהיו פעמים שכן - שזו תהיה הדרך הפשוטה והטובה לעשות את הדברים.

במערכת אפליקטיבית בה:

• המודל, ומכאן סכמת בסיס הנתונים משתנה מדי-פעם.
• שכבות אפליקציה מטפלות בנתונים (בכתיבה, אבל גם בקריאה), ומפעילות לוגיקה-עסקית עליהם - שגם היא משתנה.
• דרישות צד-הלקוח משתנות לאורך זמן.

גישה ישירה מצד-הלקוח לבסיס-הנתונים עשויה להתגלות ככדור (תותח) ברגל. הפיתוח יתקדם מהר, אבל אז:

• יתגלה באג שלא ברור מדוע הוא מתרחש: מישהו הוסיף קוד אפליקטיבי שאינו חל על הקריאה הישירה מבסיס הנתונים.
• שינוי פשוט לכאורה, נניח: שינוי במודל שדורש שינוי בסכמה של בסיס הנתונים - הופך לשינוי קשה, ארוך, ובעל הזדמנויות רבות לתקלות. 
• יש כאן גם חוסר-הוגנות ארגוני פוטנציאלי: מפתח אחד אפשר וחסך זמן בפיתוח הפיצ'ר שהוא אחראי אליו, בעוד מפתח אחר נאלץ לשלם את המחיר היקר שנגרר מאותו אפשור.
• נתקלתי במצבים כאלו פעמים רבות - והם לא מסייעים לתחושת השותפות והידידות בארגון, במיוחד אם צוות אחד מאפשר תדיר על חשבון אותו צוות אחר שמשלם את החובות-הטכניים של אותו האפשור.

ריסון הוא הרצון להגן על המערכת ע"י הצבת חסמים מלאכותיים. במילה "מלאכותיים" הכוונה היא שיש דרך לבצע את הפעולה באופן קל יותר - אך אנחנו יוצרים חוקים / מגבלות פיסיות שלא יאפשרו זאת.

דוגמאות:

• השימוש ב private על members בפרדיגמת ה OO - הוא ריסון ברמת המיקרו. למעבד אין בעיה לגשת לכתובת הזו בזיכרון - אבל אנחנו מורים לו לא לעשות זאת (ומשלמים תקורה בביצועי התוכנה / זמן כתיבת הקוד).
• כלים לניהול תלויות בין מודולים / מיקרו-שירותים או נהלים להגבלת ספריות ה open source שנכנסות למערכת: אין למתכנת בעיה להוריד כל ספריה ולהתשמש בה - אבל הארגון רוצה לבדוק את הספרייה מבחינת אמינות / תמיכה / כפילות / רשיונות / היבטי אבטחה - לפני שזה נעשה.
• קונבנציות של קוד - הן ריסון. הקומפיילר יקבל סגנונות שונים ומשונים - אבל הארגון מחליט שבנקודות מסוימות הוא מקבל סגנון רק מסוים.
• לפעמים גם בחירה של שפת-תכנות היא ריסון. שפת Go מחייבת מבנה אחיד ופשוט הרבה יותר משפה משופעת באפשרויות כמו רובי. מעבר מרובי ל Go - הוא ריסון ניכר.

דוגמה קלאסית לריסון-יתר הוא Closed Layered Architecture מרובת שכבות. בכדי להתגונן בפני בעיות שונות בכתיבת מערכת, הומצא מודל השכבות בו כל שכבה יכולה לקרוא רק לשכבות מתחתיה. בגרסה ה"סגורה" של המודל, כל שכבה יכולה לקרוא רק לקוד באותה השכבה או בקוד בשכבה אחת מתחתיה:

 

כלומר: אם קוד בשכבה 4 רוצה לקבל נתונים משכבה 2 עליו:

• לקרוא לשכבה 3 ולבקש את המידע.
• שכבה 3 תקרא לשכבה 2 ותבקש את המידע.
• המידע חוזר במבנה הנתונים ששכבה 2 מכירה (אך שכבה 3 יכולה להשתמש בה).
• שכבה 3 לא יכולה להעביר את מבנה הנתונים של שכבה 2 לשכבה 4 (אסור!) ולכן היא מגדירה מבנה נתונים משלה למידע שאותו היא חושפת בפני שכבה 4, לאחר המרה, כמובן.

ייעצתי פעם לארגון שעבד עם מודל של 6 שכבות סגורות. המערכת לא הייתה עשירה כ"כ ב business logic ורובה ביצעה אינטגרציה בין מערכות.

מידע רב עבר בין שכבה 2 לשכבה 6 - ורוב הקוד בשכבות 3, 4, ו 5 פשוט תרגום שוב ושוב קריאות, הלוך ושוב, למבנים שקולים - אך שונים. חשיפת נתונים בין שכבה 2 לשכבה 6 דרשה כמות נכבדת של קוד? על מה?!

אני בטוח שמישהו הגיע עם כוונה טובה. הוא קרא מאמר או שמע הרצאה על מערכת שעבדה ללא סדר / שכבות - והפכה לסיוט לתחזוקה. אני מדמיין שהוא החליט לא ליפול לפח ולעשות את "הטוב ביותר". לא רק 3 שכבות - אלא 6! לא רק שכבות - אלא שכבות סגורות. Crème de la Crème!

הנזק כאן כמובן היה אדיר,שעות מפתחים ושחיקה רבה ממשימות בסיסיות. אני מקווה שהחברה בסוף יישמה את הרעיון הפשוט של לעבור למודל פתוח או לפחות פתוח-למחצה.

נ.ב. האוונגליסטית לשינוי הייתה דווקא מישהי שרק התמנתה לתפקיד ארכיטקטית. לארכיטקטים הותיקים והמנוסים בחברה היה blind spot למצב, ולאבסורד שבו.

סיכום

אז מה אפשר לקחת מכל הסיפור הזה?

דבר ראשון - אני מקווה שחידוד הנושא יעזור בפעמים הבאות שתתקלו בדילמה שבין אפשור וריסון - ותצליחו להסתכל על הדילמה במבט מעט יותר מפוכח.

דבר שני - הזהרו מהטיעון (נא לקרוא במבטא צרפתי): "ואז: Walla!, נפתח קוד הרבה יותר מהר!" וגם מהטיעון ההופכי "ואז, !Walla, לא עוד בעיה מסוג X במערכת - וחדל לבזבוז הזמן".

כשמישהו מציע אפשור / ריסון משמעותי במערכת, אני אישית, הייתי רוצה לראות אותו\אותה בפנים מיוסרים (מלבטים). בדרך אני נתקל בהם כשפניהם זורחות והם מלאי אנרגיה (שלא לומר: זחיחות) - אני ארגיש הרבה יותר טוב כשהם יהיו מיוסרים, ויאמרו משהו כזה:

"אני חושב לאפשר/לרסן את הדברים כך וכך, הנה ההזדמנויות (מציאותיות), אבל הנה גם הסיכונים (שמטרידים גם אותי). מה אתם אומרים?"

זו הדרך המקצועית לגשת לדיונים כאלו. כשכולים מכירים בכך שמדובר ב tradeoffs לא פשוטים - הדיון הופך לקל ויעיל יותר.

אני משוכנע שאין פתרון אחד כולל / נכון-תמיד ל treadeoff שבין אפשור לבין ריסון.

אבל אני גם מאמין שבחשיבה נכונה, אפשר ברמת המערכת / הארגון הספציפי - למצוא tradeoffs הרבה יותר טובים מבחירה שרירותית. ואם טועים - אפשר גם לתקן.

הפסיקו להסתכל מתחת לפנס, ולהניח שהדברים עומדים להסתדר ע"פ התסריט האופטימי שבו הייתם רוצים!

לא עוד "הפיתוח יטוס מעכשיו בטיל".

או "מערכת שהיא בטון יצוק". 

דיי. מאסתי בתיאורים כאלו.

בואו נהיה מקצועיים.

שיהיה בהצלחה!

---

[א] בשפות שלא תומכת משתנים גלובאליים ניתן לחשוב על משתנה שעל אובייקט שנגיש לכולם.

תכנון ופיתוח תוכנה: מידול קונספטואלי

כבר כמה זמן שאני רוצה לזקק את תחום תכנון (Design) יעיל של תוכנה. זה תחום שיש בו מקום למיומנות רבה, אבל מאתגר מאוד ללמד. בכדי להתמודד עם האתגר, אתמקד בפן אחד (להלן Divide & Conquer) של אומנות ה Design: מידול.

"מידול", כצפוי, הוא מונח overloaded עם כמה משמעויות נפוצות. נעשה לרגע סדר בדברים:

• משתמשים במונח "מידול" כתהליך ההצגה של העיצוב (Design). כמטאפורה: אדריכל שבונה מודל מוקטן של הבית בכדי להציג אותו ללקוחות.
• כאן נכנסות "שפות מידול" (UML, ERM, ADL), ומתודולוגיות מסוימות (C4, ATAM, 4+1 Views). הטכניקות הללו מעט ארכאיות לתקופתנו ואני לא מתכוון לעסוק בהן.
• משתמשים במונח "מידול" כדי לתאר רעיון של יצירת מודל מפורט/מדויק שיחליף את הקוד / נחולל קוד ממנו. כאן המודל הוא פורמאלי, מדויק, ודורש עבודה ותחזוקה רבה. ניתן לאפיין כאן שתי גישות עיקריות:
• מידול מבנה או נתונים - בגישות כמו Model Driver Architecture (קרי MDA), או מידול של בסיסי נתונים.
• Semantic Modeling עבור מערכות לעיבוד שפה טבעית או Ontology modeling (אונטולוגיה - הגדרת קשרים בין מונחים) ליישומים יותר כללים של בינה מלאכותית.
• אני לא מתכוון לעסוק בנושאים הללו בפוסט.
• משתמשים במודל "מידול" כתהליך ביניים באיסוף דרישות, תיאור העולם / צרכים / דרישות בצורה מאורגנת ומדויקת יותר - לפני שמייצרים את העיצוב הטכני וכותבים קוד. הדרך המקובלת ביותר לתאר מודל מסוג זה היא מודל קונספטואלי (Conceptual Modeling) ועליו אני הולך לדבר בפוסט הזה.
• על אף שראיון המודל הקונספטואלי נמצא בשימושים כבר עשורים, רבים מקשרים אותו למתודולוגית ה Domain-Driven-Design (בקיצור: DDD) - שהביאה אותו לחזית הבמה / הפכה אותו לקצת יותר מדובר ופופלארי בתחילת שנות ה 2000.

פאק! מעולם לא הגדרתי מודל קונספטואלי. האם זה אומר שאני עושה Design גרוע?!

תנו לי להרגיע: היה לכם מודל קונספטואלי בכל ה Designs שעשיתם. פשוט לא ידעתם את זה.

כמו כן: הגדרה של מודל קונספטואלי up front - הוא רעיון שנראה שלא הוכיח את עצמו לאורך השנים. אי הקדשת זמן להגדרת מודל קונספטואלי up front - הוא כנראה הדרך היעילה יותר לעשות דברים.

אי אפשר לחשוב וליצור תוכנה - בלי מודל קונספטואלי בראש. ברור שיש לכם איזו קונספציה על איך הדברים קורים / צריכים להיות. זה המודל הקונספטואלי שלכם. אולי הוא לא תתועד / מתוקשר / מזוקק - אך הוא בהחלט קיים.

הבעיה במודלים קונספטואליים היא שאנשים שונים בונים לעצמם בראש מודלים שונים, כל אחד "והאמת שלו". למה זו בעיה? האם לא טוב שיש מעט שונות (Diversity) / נקודות מבט מגוונות?

ראו גם: Mental model, Representation (psychology), and Cognitive model

הרבה פעמים זו לא בעיה, אולי זה מספיק טוב. לגיוון בהבנה / תמונת-עולם גם יכולה להיות תרומה.

הבעיות שצצות לרוב הן:

• א: פערים משמעותיים בהבנה בקרב מפתחים שונים => קוד לא עקבי, או אפילו סותר.
• ב: יש תמימות-דעים בקרב המפתחים - אבל כולם טועים / לא מבינים נכון את הביזנס.
• ג: יש פערי-הבנה בין אנשי הביזנס, מה שמבלבל ומקשה על המפתחים להבין.
• ד: כל התשובות נכונות.

כלומר, בגישת ה Lean אנחנו לא ניגשים להגדיר מודל קונספטואלי ב"תחילת הפרויקט", אנו מגדירים אותו כאשר אנחנו מזהים בעיית תקשורת משמעותית.

משמעות נוספת של האמירה הזו היא שלא ננסה אפילו "למדל" את כל הביזנס ומה שקורה בו - אלא רק איים מרכזים / חשובים בביזנס - שגורמים לנו לבעיה בכתיבת המערכת.

איך מגדירים מודל?

כל תרשים או טקסט הם טובים מספיק. המרכיבים שבעזרתם מגדירים מודלים מורכבים בעיקר מ:

• ישויות (Entities)
• קשרים (Relations)
• תכונות (attributes) של הישויות. אולי גם מתודות.
• הכללה / ריבוי-צורות.
• הבחנה בין מחלקה/קבוצה למופע (instance).
• כלי עזר: טקסט.
• כלי עזר: קוד.

מודל טוב מגיע מתוך הבנה עמוקה של הביזנס + המערכת. המודל הקונספטואלי חייב להתייחס לביזנס הספציפי ולמערכת הספציפית, ומעוצב על ידם. הוא בעצם סוג של מתאם (Adapter) בין המציאות והצרכים של הביזנס (שלעולם לא יהיו מדויקים ומסודרים) והמערכת הממוחשבת (שחייבת סדר וחוקים ברורים וחד-משמעיים).

הדרכים הנפוצות להגדיר מודל, שאני נתקלתי בהן, הן pseudo-UML (לא צריך לדקדק), קוד, או פשוט מסמך וורד/מצגת.

מודל אינו נכון / לא נכון, אלא יעיל / לא יעיל.

מודל לא יעיל - עלול לגרום לכמות **אדירה** של עבודה בטווח הקצר והארוך. מודל יעיל יחסוך עבודה, יפשט את המערכת, ויקל מנטלית על העוסקים במלאכת פיתוח המערכת. מה יותר ארכיטקטורה מזה?

דוגמה למודל קונספטואלי

הפוסט הזה יהיה קצת באוויר, אם לא ניתן דוגמאות קונקרטיות למודלים קונספטואליים. לצורך הדוגמה בחרתי מודל קטנטן, ובתחום שמוכל לכולם: מודל לייצוג "כסף".

הנה, למשל, כמה אפשרויות למודלים שונים לכסף (Money), איזה הוא המוצלח לדעתכם?

לשם הפשטות ייצגתי את כולם ב UML, ובאותו האופן. במציאות סביר שנתקל במודלים חלופיים המתוארים / מיוצגים בצורה שונה - מה שקצת יקשה על ההשוואה / הקישור ביניהם. 

הערה: לא פעם אנשים יתקשו לתאר את המודלים ש"יש להם בראש", אל אף שהוא עקבי ולעתים אף מפורט. אם אלו אנשי-תוכנה, לפעמים עוזר לבקש פשוט מאוד לכתוב קוד / סכמה של בסיס נתונים כדי לנסות ולשחרר את "מחסום התקשורת".

ובכן, מתוך ארבעת המודלים של Money, איזה מודל הוא המתאים / המוצלח ביותר?

כמובן, כמובן - שכל מודל מתאים לכל סיטואציה. יש מערכות / מקרים בהם מודל #4 הוא מספיק טוב - ואז מודל מורכב יותר יסרבל את הפיתוח ללא סיבה. יש פעמים שמודל #3 הוא טבעי ויש מקרים בהם הוא לא-קשור-למציאות.

שווה לציין שהמודל הוא ספציפי לביזנס ולמערכת הספציפית. אין טעם למדל פרטים שלא רלוונטיים לביזנס הספציפי ו/או המערכת לא מתכוונת לכסות ולטפל בהם.

המודל גם מתאר tradeoffs טכנולוגיים. במקרה שלנו: מחשב ספרתי, בו כל מספר הוא כפולה של 2, אינו יכול לייצג בדיוק מספר כמו 1.1 - סכום לגיטימי לחלוטין לכסף. יש דרכים שונות להתמודד עם האתגר, ולא "לאבד" סנטים בעקבות פעולות חשבוניות / פעולות עיגול. למשל: שימוש ב Big Decimal או הייצוג הסנטים כמספר שלם (Long).

בסופו של דבר המודל הרבה פעמים משפיע חזרה על הביזנס, וגורם לו לאמץ הסתכלות חד-משמעית יותר על הדברים (שהתוכנה דורשת) / או לפשט תהליכים. לא פעם, כחלק מתהליך המידול - הביזנס מתאים את עצמו בשימוש במונחים, נקודת מבט, או תהליכים עסקיים.

תהליך יצירת המודל הקונספטואלי, מתוך מסמך אקדמי משעמם.

אז איך אפשר "לדפוק" מודל קונספטואלי?

עד כה, יכול להיות שאתם אומרים לעצמכם: "ברור!" \ "זה פשוט" \ "זה בדיוק מה שאני כבר עושה". כל זה - טוב ויפה. 

בכל זאת, פעולות מידול פעמים רבות מבוצעות בצורה מגושמת ולא כ"כ יעילה. אולי כדאי להתבונן על כמה דרכים בהן תהליך המידול יכול להשתבש:

"האחרון להבין ולזהות" 

הבעיה הנפוצה ביותר, כנראה, שלא מבינים שמדובר בבעיית מידול / תקשורת. מנסים למצוא את הפתרונות במקום אחר, ואולי פשוט להתעלם:

• התמודדות עם הבעיה כבעיית תכנות/קוד ("עוד Generic ושלוש רמות בהורשה - ואני מסדר פתרון שיעבוד") היא דרך לנסות לכסות נקודות מבט שונות ואולי סותרות של אנשים שונים - ולהמשיך לשלם מחירים לאורך זמן.
• לפעמים פשוט מתעלמים מהפערים, ומקווים שבסוף הדברים יסתדרו איכשהו. התוצאה היא לא פעם תוכנה לא טובה, שהארגון נאלץ לחיות איתה עוד זמן מה, "כי כבר העבודה נעשתה".

"מודל טוב מדי"

זה אולי לא נשמע כ"כ רע - אבל זו טעות נפוצה וכואבת. 

אולי הביזנס זקוק לאיש קשר יחיד לכל לקוח, אבל בתהליך המידול אנחנו רוצים לעשות "טוב יותר" \ "הכנה למזגן" \ "לעשות את הדברים כמו שצריך" - ואנחנו מתארים היררכיה של אנשי קשר והקשרים ביניהם. משהו שאנחנו מדמיינים שקורה בביזנס - אבל לא רלוונטי לביזנס הספציפי או למערכת הספציפית. 

הכל נעשה מכוונה טובה, אבל חשוב לשים לב שתהליך מידול לא הופך בטעות ל Over-Engineering. הוא בקלות יכול להגיע לשם.

"מודל נאיבי"

לא פעם אפשר לסיים את עבודת המידול בשיחה קצרה בת 30 דקות: הצלחה גדולה (!), ויוצאים לדרך.

הבעיה היא שהמודל לא "יחזיק מים" מעבר לשלב מסוים. כלומר: הוא יספק את הצרכים של תסריט א, ב, ו ג' - אבל הוא יותר אותנו חסרי-אונים מול תסריטים ד' ו ה'.

חשוב מאוד, לפני שמכריזים על המודל כגמור, "לזרוק עליו" את כל התסריטים ומקרי הקצה הידועים לנו - לבחון אותו, וכך לשפר ולהתאים אותו למגוון הצרכים. גם הצרכים המיידיים וגם צרכים עתידיים סבירים / מוכחים.

יכול להיות שנגלה מתי שהוא שתסריט מסוים לא נתמך ע"י המודל - ונדחה את הטיפול בו, בידיעה. יכול להיות אפילו שזו תהיה נקודת החלטה לא לתמוך בתסריט הזה או אפילו לבצע שינויים בתהליכים של הביזנס. 

יש כמה מקומות בעולם התוכנה בהם שווה להשקיע זמן ועבודה בשלב מוקדם ככל האפשר, גם בגישת ה Lean - ותיקוף מודל-קונספטואלי היא אחד מהם.

מודל אלגנטי יותר מהביזנס

וריאציה דומה לבעיה הקודמת, הוא ניסיון לתאר את העולם בצורה מסודרת / הגיונית יותר - שלא מתארת בצורה נכונה או לא תופסת את מלוא המורכבות של הביזנס. למשל:

• לכל מכירה יש תעודת משלוח אחת - בעוד בביזנס, בשל מורכבות אופרטיבית, לעתים מנפיקים (בטעות) שתי תעודות משלוח שונות לאותה ההזמנה.
• זיכוי יהיה כסכום החיוב - בעוד בפועל לעתים מזכים יותר או פחות בשל נסיבות ("פיצוי", "קיזוז") שונות שלא נכנסות למודל.

תת-וריאציה היא פשוט תקלות טכניות (הרבה פעמים: בצד התוכנה), שאנו נוטים לשכוח / לא מכירים בזמן המידול:

• ללקוח יש Cookie שמזהה אותו בצורה מדויקת - בעוד חלק לא זניח מהמשתמשים, מתקינים "חוסם פרסומות" שמוחק Cookies, והמידע לא שלם.
• ה GPS מדווח במדויק את נקודת ההתחלה והסיום של הנסיעה - בעוד בפועל בשם טעויות / רמאויות קטנות של נהגים, המידע לעתים שגוי או אפילו חסר.

תקשורת לקויה / חסרה

ישנו מודל, הוא טוב למדי - אבל נמצא בראשם של 2-3 אנשים. מכיוון שהוא לא מתואר בצורה מספיק ברורה / מדוייקת - אנשים אחרים מסביב מפתחים בראש "וריאציות" של המודל - ובעצם לא השגנו את מטרת המודל.

לא פעם מציינים continuous integration ככלי התומך במודלים הקונספטואליים. אם הקוד של מפתחים שונים צריך להתחבר ולעבוד מוקדם זה עם זה - הפערים יצוצו ויהיה קל / זול יותר לתקן אותם.

מודל חד-כיווני

"אלו הן הדרישות של הביזנס" - הוא משפט שגור, שמהווה smell לבעיה הזו.

הביזנס זקוק לתוכנה - ולכן ישנו צוות פיתוח העובד עליה. זו כנראה לא שאלה. מצד שני, הנטייה של אני הפיתוח היא לא פעם לקבל את כל הבקשות של אנשי הביזנס כמו שהן, בלי שאלות ובלי ספקות.

הרבה פעמים, יש ליקויים או חוסרי-יעילות. בתהליכים בהם הביזנס עובד. כאשר אנחנו ממדלים את הליקויים האלו והופכים אותם לתוכנה:

• אנחנו הרבה פעמים מייצרים תוכנה מסובכת מהנדרש - מה שלא משרת את הביזנס.
• מפספסים הזדמנות לשפר תהליכים עסקיים - מה שלא משרת את הביזנס.
• תהליך מידול הוא "עין נוספת" על התהליכים העסקיים, ולעתים אנשי התוכנה יכולים לעזור ולשפר אותם.
• קיבוע תהליכים לא טובים באמצעות תוכנה שקשה לשנות - לא משרתת היטב את הביזנס.
• לתוכנה יש סדר / אילוצים שהרבה פעמים לביזנס ייטב אם יקבל אותם, ויתגמש לקראתם - מאשר לדחות אותם.

בקיצור: זו נקודה רגישה. גם אנשי תוכנה ש"מסבירים" לביזנס כיצד עליהם לעבוד - הוא תסריט שיכול להיגמר רגע. בכל מקרה, מצד בו התקשורת היא חד-כיוונית בלבד, רק אנשי הביזנס משפיעים על התוכנה, בלי שום פידבק או השפעה בכיוון ההפוך - היא נקודה שיכולה להעיד על חוסר יעילות ארגונית. על דברים שאפשר לעשות טוב יותר.

"מודל אחד לשלוט בכולם"

היגיון פשוט אומר שאם יש מודל - עליו להיות מודל אחד שמשרת את כל המערכת. זה לרוב נכון, בעיקר בהקשר מצומצם (מערכת קטנה, יחידה ספציפית בביזנס, וכו').

אבל, לפעמים - הביזנס מסובך מדי, ובניית מודל יחיד לכלל המערכת - היא החלטה שלא תשרת אותנו היטב. ייתכן והאופן בו מחלקת השירות (support) ומחלקת המכירות (sales) רואים entities מרכזיים אפילו בביזנס, כמו לקוח או מוצר - הם שונים, והדרך הפשוטה למדל אותם היא בשני מודלים שונים.

כמובן ששני מודלים שונים עשויים לגרום לבלבול וטעויות. חשוב להגדיר bounded context - גבולות ברורים וחד משמעיים ואלו חלקים במערכת ובביזנס משתמשים במודל א' ואלו במודל ב'. כמו כן חשוב תרגום טוב מספיק בין המודלים - בנקודות החיבור של המערכת ב contexts השונים. יש המציעים בהשנות מקרים כאלו ליצור context map - מיפוי של כל ה contexts, הגבולות, והתרגומים בין המודלים ה"חופפים". "Good fences make good neighbours" - הם אומרים. 

מודל תוכנה השונה מדי מהמודל הקונספטואלי

מודל קונספטואלי הוא מחשבות / רעיונות / סדר - המוצגים בתרשימים, מסמכים ולעתים קצת קוד (יש כאלו שיאמרו - "כתבו interfaces").

מודל הקוד הוא המחלקות בפועל של התוכנה, החתימה של הפונקציות, והסכמה של בסיס הנתונים או ה documents הנשמרים ב Mongo או ב S3.

אפשר ליצור אותם שונים זה מזה, אפילו במידה ניכרת.

אבל... כל פעם שתגיע דרישה חדשה מהביזנס (ואנו יודעים שהן לא מפסיקות להגיע), הן יתאימו במידה רבה למודל הקונספטואלי (במיוחד אם הוא מוצלח / שימושי) - ואז תהיה מלאכת תרגום למודל התוכנה.

התרגום הזה הוא גם overhead / מקום לתקלות. יתרה מכך: הוא מקור להפתעות גדולות. מדי פעם תגיע הדרישה שנראית פשוטה בביזנס ואפילו במודל הקונספטואלי - אבל היא שינוי אדיר במודל התוכנה. זו דרך טובה לבזבז זמן, ודרך מצוינת לפגיעה באמון בין הפיתוח לביזנס.

ב DDD הגדירו את המונח Ubiquitous Language - שפה ומערכת מונחים אחידה המשותפת לכל אנשי הביזנס וכל אנשי-התוכנה. הצמדות אליה עוזרת לצמצם בעיות תקשורת. למשל: אם יש מונח השגור בפי אנשי הביזנס - אך אינו מתואר במודל, זוהי נורה אדומה משמעותית שמשהו חסר / לא תקין במודל.

סיכום

אם הייתם שואלים אותי איך לעשות Design טוב יותר, או איך להיות אנשי תוכנה טובים יותר - אני בטוח שתחום המידול צריך להיות תחנה חשובה בדרך.

לכאורה הנושא נשמע פשוט עד טריוויאלי, אבל בפועל שוב ושוב סט הכלים הזה אינו מנוצל - ואנו בונים תוכנה פחות טובה ממה שיכולנו ליצור בעזרתו.

אני עובר על הפוסט ותוהה כמה הוא יצא פילוסופי / טריוויאלי / מופשט - ואני מקווה שהוא לא. תחום המידול הוא תחום מעשי, קונקרטי - ושבקלות יכול להוביל לתוצאות טובות.

לא נכנסתי לטכניקות קונקרטיות / מפורטות יותר של מידול - כי אין הרבה כאלו. כלומר יש את Event Storming ויש כאלו שיחשיבו את CRC Cards כטכניקה של מידול (דיי דומה, למען האמת) - אבל סה"כ אין הרבה טכניקה מדוייקת שאני יודע לקשר לנושא.

בגדול: תקשורת טכנית טובה, היא מיומנות חשובה תומכת. איך משפרים אותה? לא קל לי לענות. טכניקת ה A3 של טויוטה היא תרגיל מעניין שהתנסתי בו, ולמדתי ממנו.

מלבד לזה, זה נראה בעיקר עניין של צבירת ניסיון: צפייה בדוגמאות (Analysis Patterns), עשייה, ולמידת לקחים מתוך העשייה והזמן (לפעמים רק ברטרוספקטיבה - אפשר ללמוד כיצד יכולנו ליצור מודל טוב יותר).

שיהיה בהצלחה!