להבין Dependency Injection [מעודכן]

עדכון: ספטמבר 2014 - הפוסט חודש כליל. הפוסט המקורי פורסם בספטמבר 2012.

לשימוש ב Dependency Injection (בקיצור: DI) יש שני מניעים עיקריים:

• הקפדה על ה Single Responsibility Principle[א] (בקיצור: SRP).
• ביצוע בדיקות יחידה / בדיקות אינטגרציה.

לעתים, השימוש ב DI הופך מוטמע כ"כ עמוק בפרויקט / בתהליכים (״התשתית שלנו היא Spring״) - עד שניתן לשכוח מהיכן הכל התחיל. כאשר מקפידים מאוד על שימוש ב DI, אך מחלקות בפרויקט עושות מטלות שונות - זה נראה סוג של "פספוס": זה כמו להאכיל את הילדים בקינואה וברוקולי בצהריים, אבל צ'יפס וקרמבו בשאר הארוחות. מותר... אבל לא מומלץ.

DI הוא גם פתרון ממשי ומעשי לבעיות שצצות בביצוע בדיקות יחידה, ואפילו יותר: בביצוע בדיקות אינטגרציה. אני עבדתי עם קבוצות פיתוח שהוסיפו DI בכדי לבצע בדיקות יחידה, וללא קשר ל SRP (ל SRP היה לנו כלי אחר).

כיום, נראה שביצוע בדיקות יחידה/אינטגרציה הוא יותר נפוץ מהקפדה מלאה על SRP. רוב הארגונים עושים היום בדיקות יחידה, אבל חלק קטן מהם (מניסיוני האישי) באמת מקפיד באמת על SRP. ויש עוד אחוז מסוים של ארגונים שמשתמשים בכלי DI - "כדי שיעשה סדר", אך ללא יכולת להסביר מהו בדיוק הסדר הזה שהם מצפים לו וכיצד הוא יקרה. לצפות ל"פחות באגים" בעקבות שימוש בכלי DI זה נחמד, אבל ניתן באותה מידה לצפות לכזו תוצאה משימוש ב Log4J... ללא שימוש נכון ויעיל - הציפיה היא תקוות שווא.


בפוסט זה אני מנסה גישה חדשה: פרסמתי את דוגמאות הקוד (העובדות) מהפוסט בגיטהאב: https://github.com/baronlior/di-post
בואו נראה איך זה עובד...

DI בהיבט של SRP


בואו נתבונן על הקוד הבא:

הממשק

ספק השירות

צרכן השירות

הנה השקענו, בהגדרת Interface (ע"פ עקרון ה Program to an interface), בהפרדה בין נותן שירות לצרכן השירות. הפרדה זו ניתן לקטלג כ"ניהול תלויות" / "Low Coupling" - ערכים בסיסיים בהנדסת תוכנה.

צרכן השירות משתמש בשירות דרך ממשק, וכך הוא מוגבל לשימוש בממשק המצומצם (ובשאיפה: היציב) שהוגדר.
אמהמה: מישהו, מישהו צריך ליצור מופע (instance) של האובייקט Michelangelo ולתת רפרס שלו לצרכן השירות, והמישהו הזה - הוא צרכן השירות עצמו (!).

אמנם המשתנה המקומי artist הוא מסוג הממשק Artist - אך השימוש ב new מחייב שיהיה import ותלות למחלקה הקונקרטית. זרעי הפרת-התלויות - נזרעו.

מדוע הפסימיות? המתכנת ישתמש בממשק מבלי קשר ל imports הזמינים...

אמשיל את העניין למשהו יותר יומיומי:
דמיינו שאתם מטיילים ונתקלים בגדר עץ פשוטה ולא גבוהה. גדר שכזו היא כמעט אף פעם איננו מכשול שקשה לדלג מעליו - אבל היא עדיין מכשול פסיכולוגי אפקטיבי.
אם חלק מהגדר חסר (="פרצה") אזי כוחו של המכשול הפסיכולוגי פוחת, וסביר יותר שתרשו לעצמכם לעבור את הגדר. להזכיר: הגדר מעולם לא הייתה מחסום פיסי מאתגר.

באופן דומה חשבו על המתכנת: הממשק הוא כמו גדר - זהו מחסום פיסי לא מאתגר. מה הבעיה ללכת לקוד של ה Interface ולשנות אותו? או לשנות את ההגדרה בקוד של המשתנה מטיפוס Artist (הממשק) לטיפוס Michelangelo (המחלקה הקונקרטית)? ממש כלום.

אבל יש פה מחסום פסיכולוגי: המתכנת יודע ש Interface מייצג קודים חברתיים מסוימים - לא עוקפים ממשק סתם כך. אם יש לו גישה זמינה למחלקה הקונקרטית (import) זוהי פרצה בגדר: עדיין הקוד החברתי קיים, אך קל יותר לבטל אותו / להתעלם ממנו. ויש את ה Auto-complete המסיתן הזה, שמציע למתכנת להפר, "רק לרגע", את הכללים.

מלבד החשש לטשטוש הגבולות שהוגדרו, יש פה עניין של "קוד מיותר".
יצירת הקשרים בין המלקות הוא לא חלק מה "Single Responsibility" של המחלקה - ופשוט עדיף שלא יהיה שם. עדיף ליצור מחלקה מיוחדת (למשל: Factory) שזהו ייעודה בחיים.

איך אפשר לעשות זאת?
- פשוט "נעיף" את ה import של המחלקה הקונקרטית מצרכן השירות ונוסיף מחלקה שהכרת המחלקות הקונקרטיות הוא ייעודה. Repository בו מחלקות יכולות להירשם, ולמצוא אחת את השנייה ע"פ "סימנים" מסוימים (שם, שם התפקיד, ממשק, וכו'). נקרא לו Service Locator:

דוגמא לשימוש ב Service Locator

הנה, כרגע אין לנו תלויות במימוש הקונקרטי - סגרנו את "הפרצה בגדר"!

עם השנים התפתחו ספריות של Service Locator שמקלות על המפתח, ועם הזמן החליטו להחליף את סדר האחריויות: במקום שמחלקה תגדיר למה היא זקוקה ("the artist"), מחלקת ה Service Locator תתפוס פיקוד והיא "תזריק" לצרכן השירות את מה שהוא צריך. מימושים אלו נקראו בהתחלה "Inverse of Control" (בקיצור: IoC), עד שמרטין פאוולר טבע את המונח "Dependency Injection" (בקיצור: DI) אותו אנו מכירים היום.


הנה דוגמה לשימוש ב JSR-330 (הסטנדרט של ג'אווה ל DI):

ה Annotation של Inject@ מסמנת שלבנאי של Michelangelo "יוזרק" המימוש הקונקרטי של המחלקה מסוג ה Painter לה הוא זקוק - מה שמותיר את הקוד של Michelangelo נקי למדי מכל עניין של ניהול הקשרים בין המחלקות.

היכן מוגדר הקשר בין המחלקות? במחלקה אחרת, ייעודית לעניין:

מחלקה זו אינה מוגבלת בתלויות שלה - התפקיד שלה הוא "לשאת בנטל" התלויות של האפליקציה.

הקישור בין Inject@ והפונקציה ()bind נעשית בספריית ה DI בשם Google Guice - ה Reference Implementation הרשמי של JSR-330.

אי אפשר לא להזכיר את Spring - הספרייה שבעצם הפכה את DI לכ"כ נפוץ, והופיעה זמן מה לפני JSR-330 או Guice. ספרינג היא עדיין כנראה ספריית ה DI הנפוצה ביותר בעולם הג'אווה.

ההיסטוריה של ה DI/IoC. מקור

הערה: בעוד המינוח "Dependency Injection" היה ברור יותר מ "IoC" המעורפל-משהו, בד בדד הוא כנראה הותיר גם לאנשים מספיק מרחב לדמיין מהי "הזרקה". הזרקה, למשל, יכולה להיות גם השמה ב Reflection של Private member של מחלקה, לא? למשל כך:

זהו תחביר מקוצר לדוגמה האחרונה. במקום לקבל את הערך כפרמטר לבנאי המחלקה, ושם להציב אותו כ private member - אנו פשוט מציינים את ה Inject@ ישירות על ה private member של המחלקה.

מצד אחד חסכנו שורת קוד משעממת, מצד שני "עקפנו" את ה encapsulation של ג'אווה והתרנו לגשת ל private member של המחלקה.

יש כאלו שיטענו שזו דרך לגיטימית לקצר את הקוד ולכתוב אותו בצורה יותר אלגנטית, אך יש גם חשש מהבעיות שתחביר כזו יכול להציב:

1. טשטוש הגבולות של מושג ה private בג'אווה.
2. בעוד בנאי עם הרבה (נאמר 10) פרמטרים יציק לנו, וידרבן אותנו לנהל תלויות בצורה קפדנית / לחלק את המחלקה לכמה מחלקות קטנות יותר ועם התמחות מוגדרת יותר - (מניסיון) לא כ"כ מפריע לנו שיש מחלקה עם 10 פרמטרים עליהם יש Inject@.
3. שימוש מוגבר ב class members ולא משתנים עם scope מצומצם יותר - כי כ"כ קל להגדיר בדרך זו משתנים.

סה"כ "הזרקה" של משתנים לבנאי המחלקה נחשבת הדרך המועדפת לניהול תלויות.
הנחת היסוד הוא ששימוש ב DI בא להבטיח ניהול תלויות מדויק וקפדני, ולא רק "לקצר את כתיבת הקוד". הדרך הכי קצרה לנהל תלויות היא כנראה שימוש ב new, בכל מקום שרק רוצים.
ולכן, השמה ל private member נראית קצת מוזרה: כמו אכילת קינואה וברוקולי עם צ'יפס מטוגן בצד. מותר, אבל מוזר.

ריבוי צורות (Polymorphism)

אם שמתם לב, הדרך להגדיר קשר בין הממשק למחלקה הקונקרטית (פקודת ()bind) היא על בסיס הטיפוס (class) בג'אווה. בתחילת הדרך נהוג היה דווקא לרשום מחלקה תחת שם (מחרוזת מסוימת) ואז לבקש אותה בחזרה ב Service Lookup / בהזרקה. עם הזמן הגיעו ל 2 תובנות:

• שם המחלקה הוא כנראה התיאור הברור והצפוי ביותר שלה.
• השימוש ב class object בשילוב עם Generics מאפשר ליצור ספריית DI / Service Lookup ללא הצורך המרגיז בביצוע downcasting.

מה קורה כאשר רוצים להשתמש בריבוי צורות?

ברור לכם שברגע שהמיפוי הוא לא חד-חד ערכי, ה framework לא יצליח לבצע resolving נכון ב runtime. יש frameworks שמתירים מצבים שהם לא חד-חד ערכיים, בהנחה שהם יצליחו לנחש נכון, ויש כאלו שפשוט זורקים שגיאה בזמן ריצה, למשל: "binding xxx was already configured".

מה עושים? יש לכך כמה פתרונות (ל Spring Framework, למשל, יש כמה דרכים משלה), אך הפתרון המקובל ב JSR-330 הוא להוסיף Qualifiers (מעין תגיות) על ה binding ועל הבקשה (ועל צרכן השירות - בהתאמה), וכך לבצע את ההתאמה: התאמה ע"פ תיאור הכוונה.

רישום של 2 מימושים לממשק Painter, תחת שמות שונים

הנה המימוש המחלקה Michelangelo שמקבלת שני מימושים שונים של Painter:

הדוגמה היא רק בכדי להמחיש את נושא ה DI

DI בהיבט של בדיקות יחידה/אינטגרציה

זווית אישית: כפי שכתבתי בפוסט קודם על בדיקות יחידה, אני מעדיף בבירור את הבניית הקוד כך שלא יידרשו Mock Objects עבור בדיקות יחידה - זו פשוט תקורה מיותרת. השימוש ב Mock Objects כן שימושי בעת ביצוע בדיקות אינטגרציה. יש כל-מיני פרשנויות ל "בדיקות אינטגרציה", אני מתכוון לבדיקות שרצות offline (למשל בתוך ה IDE) אך בודקות את השילוב של כמה מחלקות לידי תסריט גדול יותר.

השימוש ב Mock Objects מציב בפנינו בעיה מאוד קונקרטית: כיצד לטעון בזמן טעינה רגילה של המערכת - סט אחד של מחלקות, ובעת בדיקה - סט אחר. "בדיקה" היא לא קונפיגורציה יחידה: כל בדיקה זקוקה ל Mock Objects קצת אחרים.

ראינו את גישת ה Qualifiers של DI, שהתאימה לנו עבור מקרים של Polymorphism אך לא תתאים למקרים של בדיקות. צרכן השירות לא יכול לבקש משהו אחד בזמן הרצה רגילה, ומשהו אחר בזמן בדיקות. הוא לא אמור להיות מודע לסוג ההרצה שהוא עובד (אבוי אם כן...).

מה שעושים הוא פשוט להוסיף קונפיגורציות שונות לבדיקות, באופן הבא:

אזור ירוק - הכנסת הסביבה הבדיקה; אזור הכתום - הרצת הבדיקה.

1. אנו בודקים את מחלקת ה Artist ולכן צריכים מופע שלה. כדי שה DI Framework יוכל לעבוד, אנו צריכים ליצור את Michelangelo בעצמו בעזרת ה Framework.
   יש פה הזרקה ל member. מה שאני לא מרשה לעצמי לעשות בקוד production, אני מרשה לעצמי לעשות בקוד של בדיקות - כדי לכתוב קוד קצר יותר.
2. אני יוצר mock ל Painter. לא רציתי להתעסק עם ספריית mocking (כמו Mockito או PowerMock) ולכן יצרתי mock כ Anonymous Class.
3. פונקציה זו היא בעצם inline של הקונפיגורציה. בעוד שבקוד production אנו רוצים להפריד את ה wiring מהקוד, דווקא בבדיקה ה wiring הוא חשוב להבנת הבדיקה, ולכן אני מעדיף שיהיה באותו הקובץ. שוב השתמשתי ב Anonymous Class.
4. זו הבדיקה עצמה, הפעלה של המתודה ()createArt מול התוצאה הצפויה (הבדיקה עוברת).

סיכום

בפוסט זה סקרנו את נושא ה Dependency Injection ושורשיו, וניסינו להפוך "שימוש אוטומטי" בכלי DI, לשימוש מושכל יותר.

מה השתנה בשנתיים האחרונות שגרם לי לחדש את הפוסט?
אני חושב שבאופן אישי יצא לי להיחשף בעבר ל DI בעיקר ככלי לביצוע בדיקות יחידה - את ניהול התלויות העיקרי עשינו במערכת (הישנה) על גבי JNDI של JEE (סוג של Service Locator). את תמונת עולם זו שיקפתי בפוסט בצורה דיי נחרצת - כפי שהגיב והעיר ויטלי.

כמו כן החלטתי לתת דוגמאות קוד ופחות "הסברים", בהנחה שההשקעה הנוספת מוסיפה ערך (לכתוב קוד ולבדוק אותו לוקח קצת יותר מלכתוב כמה פסקאות...)

השמטתי מהפוסט המקורי פסקה שלמה בשם "רגע של ספקנות". אני אזכיר כמה רעיונות מרכזיים בקצרה:

• אין צורך ב Framework בכדי לבצע DI. בסה"כ, DI הוא רעיון, וה Frameworks השונים רק יוצרים אוטומציה של התהליך.
• באוטומציה (או Framework) יש יתרון שהוא גם בעיה: היא חוסכת מאיתנו את הצורך בהבנה עמוקה. ללא הבנה עמוקה ניתן לשכוח מדוע אנו עושים מה שאנו עושים (במקרה שלנו - DI) - ולפתע למצוא את עצמנו עושים משהו אחר מהכוונה המקורית.
  אני נוטה בשנים האחרונות להטמיע רעיונות ראשית ללא Framework, בכדי להבין לעומק את הנושא - ורק בסיבוב השני להוסיף את ה Framework שמקל על העבודה. זה כמו ללמוד "חשבון" (מתמטיקה בסיסית) עם מחשבון ביד מהרגע הראשון: האם לא עדיף ללמוד כמה חודשים ללא מחשבון - ורק אז להוסיף אותו?
• DI הוא לרוב רק חלק קטן במערך המודולריזציה של המערכת. שימוש ב DI לא מבטיח איכות או מודולריות, בפני עצמו. הוא רק כלי (נוסף) להשיג מטרות אלו.
• אני לא שולל את הרעיון של אי-שימוש ב DI. למשל: להפסיק ליצור interface לכל מחלקה (מלבד מקרים של ריבוי צורות), להסתמך על public vs. private להגדרת הממשק, ולצמצם את השימוש ב DI למינימום האפשרי (למשל: עבור בדיקות אינטגרציה, או ניהול תלויות ברמת השירותים בלבד). בסופו של דבר אנו משלמים לא מעט עבור ההגנה שמספקת גישת ה Program to Interface (בצורה הדקדקנית שלה) וצוותים מסוימים / פרוייקטים מסוימים - יכולים להסתדר מספיק טוב עם פחות הגנות, ועדיף לתת להם להתקדם מהר יותר. 

את דוגמאות הקוד כתבתי ב Guice ולא בספריה הנפוצה יותר Spring Framework בעיקר בגלל ש Guice מצומצם ופשוט יותר. ספרינג מספקת הרבה מאוד יכולות - שיכולות מאוד שימושיות למערכת גדולה ומסובכת, אך לא היו תורמות דבר להבנת הרעיונות הבסיסיים.

שיהיה בהצלחה!

----

[א] עקרון זה מוכר גם כ Separation of Concerns או Segregation of Duties. הכוונה היא שכל יחידת קוד (פונקציה, מחלקה, מודול) יעשו דבר אחד, ודבר אחד בלבד. צד שני של אותו המטבע הוא שכל אחריות תהיה בידיים של יחידת קוד אחת גם כן. כלל זה עוזר ליצור סדר במערכת, ולוודא שמי שכותב את הקוד יראה לנגד עיניו את התמונה המלאה ולא חלקים ממנה (כי כל האחריות נמצאת באותו המקום).


קישורים:

DI קליל ברובי
הפסיכולוגיה של בדיקות תוכנה - מישקו הארווי (היוצר של AngularJS ו jsTestDriver).

שפת Ruby: מה זה השטויות האלה?!

רוצים קצת לקבל תחושה והבנה של שפת Ruby בעשר דקות?
פוסט זה יספק לכם כניסה מהירה, לא משעממת גם למפתחים ותיקים (אני מקווה), אך מצד שני: גם לא מלאה - לשפת Ruby.

---

רובי היא שפת תכנות שנוצרה ע"י בחור יפני (עובדה שתתחבר לנו בהמשך) בשם יוקיהירו מאטצ'מוטו (שם חיבה: מאצ'). מאצ' לא מצא שפת תכנות "לטעמו" - ולכן יצר אחת.

רובי דומה בהיבטים רבים לשפת Python, מכיוון שהיא:

• שפת high level, כמעט scripting language
• שפת general purpose
• שפת Dynamic typing
• התחביר שלה דומה

החוויה הראשונה בהתקלות עם רובי, שלי לפחות, היא שהיא מעט מוזרה - דומה ל Perl ("יש אצלנו יותר מדרך אחת לעשות כל דבר"). בתחביר יש הרבה קיצורים, רחוקים מהשפה האנגלית ולא כ"כ אינטואטיביים למי שלא רגיל אליהם , למשל:

%w(abc def ghi)

(ללא מרכאות) הוא קיצור מקובל ל

["abc", "def", "ghi"]

דוגמה נוספת היא הבחירה במונחים:

• string.downcase במקום string.lowercase 
• string.gsub במקום string.replace (יש מתודה בשם replace, אך היא עושה משהו אחר)
• to_s במקום toString, כאשר יש גם מתודה בשם to_str - אבל לא נכון להשתמש בה, אם המחלקה היא לא סוג של string בפני עצמו.

דבר אחרון שעשוי להיות דיי מוזר הוא השימוש הרב בסימני פיסוק: סימני "?" או "!" משמשים כקונבנציה על שמות של מתודות/פונקציות. יש שימוש ב <=, גם ב @, או $ בשמות של משתנים, ויש גם שימוש ב :, |, &, וסימנים אחרים.

אני רואה מדריכים של רובי שמצהירים בגאווה: "הצלחנו ליצור קוד שהוא ממש כמו פסקה בשפה האנגלית!".

בפועל, יש בדוגמאות הללו כ"כ הרבה סימני פיסוק בקוד, שזה לא נראה לי כמו קוד ספרותי - אלא הרבה יותר כמו חיבור של גיק מתבגר ולא-מתקשר. 

"@הצלחנו: ליצור (!), קוד :שהוא |ממש| כמו => פסקה? בשפה! האנגלית!" - כן, בטח!

---

רובי, בניגוד ל Python, היא שפת OO "אמיתית" עם classes כפי שאנו מכירים אותם בג'אווה / #C.

רובי הושפעה גם מ SmallTalk, משפת LISP ומ Perl. כן,... Perl השפה שעליה נאמר שהיא שפה לכתיבה-בלבד.

לזכותה של רובי יאמר שהיא אחת השפות שצמחו במהירות הגדולות ביותר, ויש לה קהילה גדולה, איכותית, ופעילה. חוזק גדול מאוד של הקהילה הוא תשתית ה FullStack Web Development בשם Ruby on Rails (בקיצור: RoR), אבל יש לה גם כח ונוכחות מעבר לכך. ניתן לציין את RSpec, Chef, Puppet, Vagrant, Cucumber - שהשפעתם על תעשיית התוכנה היא רבה.

מתכנת ששולט ב Ruby יכול לכתוב בה בקצב מהיר מאוד, יותר מאשר ב Python - כך טוענים.

המטרה של פוסט זה היא לאפשר, בזמן קצר, למתכנת של #C או ג'אווה גם להיות מסוגל לקרוא קוד זה.

פוסט זה שייך לסדרה: רובי (Ruby) למפתחי ג'אווה ותיקים

התקנה

התקנת רובי פשוטה הרבה יותר על לינוקס.

משתמשי חלונות: כדאי להשתמש בלינק הזה, ולהשתמש בגרסת 32 bit, כי גרסת ה 64 היא בעייתית.

כמו כן כדאי להשתמש ברובי 2. רובי לא מזמן עשתה את המעבר מ 1.9 לגרסה 2. למרות החלפת הספרה לא היה פה שינוי דרמטי, אלא רק שינוי הדרגתי, קטן כנראה מהמעבר בין גרסה 1.8 לגרסה 1.9.

אם אתם רוצים לפתח (דאא!) אז תזדקקו דיי מהר גם ל Devkit. קובץ ההתקנה הוא בסך הכל ZIP שנפתח לאיזו תיקיה. בתיקיה זו (אני עובד בחלונות) הקלידו ב command line:

> ruby dk.rb init

> ruby dk.rb install

ה IDE החביב עלי הוא (כמובן) RubyMine.

התקנת רובי תוסיף לכם אפליקציה בשם irb (שהוא ה Interactive Ruby Shell, להפעלה מה commandline / shell) שבו תוכלו לבדוק במחזור feedback של שניות פקודות שלא ברור לכם בדיוק כיצד הן מתנהגות. אפשר להתקין את wirble שמאפשר autocomplete ו syntax highlighting ב irb.

כחלק מהתקנת רובי מגיעה גם אפליקציה בשם gem, שהוא ה Package manager של רובי (ממש כמו אלו של לינוקס, ממנה הושפעו הכלים של רובי לא-מעט). בעזרת gem מתקינים חבילות רובי. החבילה הראשונה שאני ממליץ עליה היא rspec ספריית בדיקות היחידה / BDD (שבדמותה נוצרה Jasmine של ג'אווהסקריפט - למי שמכיר). פשוט הקלידו בשורת הפקודה:

> gem install rspec

בואו נצא ידי חובה וניצור hello world קטן:

ברובי יש 2 מתודות להדפסה:
print שהיא המקבילה ל System.out.print בג'אווה.
ו puts (קיצור של put string. כמה טוב שלא בחרו לקרוא לה disuninject_string) שהיא המקבילה של System.out.println בג'אווה, ובה נשתמש בד"כ.

שתי הדוגמאות למעלה תקינות לחלוטין בשפת רובי, אולם הדוגמה השנייה נחשבת לעדיפה.
מדוע?

• ברובי שימוש בסוגריים להפעלת פונקציה הוא אופציונלי, אפשר פשוט לרשום בזה אחר זה את הפרמטרים, עם רווחים.
• ספציפית: בפקודת puts לא מקובל להשתמש בסוגריים בכלל.
• מחרוזות ברובי יכולות להיות עם גרש אחד או גרשיים, אם כי escape chars הם ישימים רק במחרוזת עם גרשיים. כלומר 'n\' שקולה ל "n\\" - כי היא מקבלת \ כתו רגיל.
• הסיבה לכך: מחרוזת עם גרש מועתקת לזיכרון כפי שהיא - ללא פענוח, ומחרוזת עם גרשיים - עוברת פענוח.
• הדרך המקובלת ברובי היא להשתמש כמה שאפשר במחרוזות עם גרש אחד, כך שהשימוש בגרשיים ירמז שיש במחרוזת escape chars (או טריקים אחרים)

טבילת אש ראשונה

1. שמות מחלקות חייבים להתחיל באות גדולה.
   כאשר אנו משתמשים באות גדולה בתחילת שם משתנה - הוא הופך לקבוע. אפשר לומר שגם מחלקה היא סוג של קבוע, כי הרי המחלקה (לא המופעים שלה) - לא משתנה מרגע שהוגדרה.
   המחלקה שלנו יורשת מהמחלקה LivingCreature.
2. ה Constructor הוא מתודה (מתודות מוגרות ע"י def, קיצור של define) בשם initialize. אין צורך להגדיר טיפוסים (int, string וכו') של משתנים ברובי - זו שפה דינמית.
3. משתני מופע (נקראים instance variables, מה שנקרא בג'אווה "members") מוגדרים ע"י סימן @ בתחילת השם. שימו לב שאת משתני המחלקה מגדירים רק בתוך מתודות, ולא בתוך המחלקה - כפי שמקובל בג'אווה. עצם השימוש במשתנה עם שם שמתחיל ב@ - מגדיר אותו כ member של המחלקה.
4. משתני מחלקה (המקבילים ל static members בג'אווה) מוגדרים ע"י 2 סימני @.
   שימוש במשתני מחלקה נחשב כפרקטיקה לא מומלצת ברובי, בדומה לג'אווה.
5. שמות מתודות, משתנים וקבצים ברובי נעשים ע"י שימוש ב snake_case (בהקבלה ל camelCase שבשימוש בג'אווה).
   מקובל מאוד שמתודה או פונקציה ללא פרמטרים - לעולם לא תופיע עם סוגריים.
   משתמשים ב PascalCase (אות גדולה ראשונה) להגדרות שמות מחלקות ומודולים.
   עבור קבועים, מקובל מאוד להשתמש ב SCREAMING_SNAKE_CASE (בדומה לג'אווה).
6. אוקיי... הנה קוד קצת מוזר. זהו התחביר (המוזר) ברובי למשפט if מקוצר. משפטי if רגילים דורשים שימוש ב end.
   התחביר של המשפט הוא: <עשה X> אם <תנאי>, במקרה שלנו: "עשה את הפרש הגילאים" אם "הגיל קטן מה lifespan הממוצע".
   אבל ביצוע חישוב וזריקה של התשובה לאוויר - היא "עשייה"?
   כן. מכיוון שהשורה האחרונה במתודה / פונקציה ברובי - היא ערך ההחזרה (אפשר להשתמש ב return כדי להחזיר ערך מאמצע הפונקציה).
   אין פונקציות מסוג void ברובי - תמיד פונקציה תחזיר ערך. אם לא הגדרנו אותו / אין ערך בשורה האחרונה - אזי יחזור nil.
7. נעבור להרצה:
   אנו יוצרים מופע חדש של המחלקה: ה new נמצא בצד ההפוך לזה שאנו רגילים בגא'ווה, והוא מקבל את הארגומנטים עבור ה constructor.
   הפעלה של מתודות - מקובל מאוד לשרשר ברובי, והרבה פונקציות בספריות הסטנדרטיות של רובי מחזירות reference לעצמן לצורך כך.
   כפי שכבר ציינו, אין צורך בסוגריים בהפעלת time_to_live, כי היא לא מקבלת ארגומנטים.

הערך שנותר לבחור בן 21 לחיות (ע"פ התוכנה) - הוא שישים שנה.
כאשר שואלים את התוכנה על בחור בן 90, היא לא מבצעת כלום (כי התנאי במשפט ה if לא מתקיים) - ולכן חוזר nil.
כשנשלח nil ל puts - הוא מדפיס שורה ריקה.

שונות

רובי מספקת דרך מובנה לבצע formatting בסיסי של מחרוזות. ע"י שימוש ב {}# (בתוך מחרוזת עם גרשיים), רובי תשתול במחרוזת ערכים שזמינים ב scope. אהבתי!

בדומה לפייטון, ניתן לבצע ברובי השמה מרובה (a,b = c,d).

שפות high level כמו רובי מעודדות את המתכנתים להשתמש בחופשיות במחרוזות בכדי לתאר "מצבים חוזרים". בשפת C היינו משתמשים בצורך זה ב const int, בג'אווה היינו משתמשים ב enum. ל JVM יש גם מנגנון של String Pooling שמאפשר לייצר אותה מחרוזת כמה פעמים - אך לנהל רק עותק אחד בזיכרון. אני מניח שיכולת זו מבוססת על תהליך הקומפילציה של ג'אווה.

הפתרון של רובי לבעיה הפוטנציאלית של שימוש בזיכרון רב בעת הגדרה חוזרת של מחרוזות היא בעזרת כלי בשם symbols.
symbols הם כמו מחרוזות שהן singletons - השימוש הראשון יצור את המחרוזת, והשימושים הבאים ישתמשו באותה הגדרה. symbols הם אלו שמוגדרים בעזרת תחילית של : ודוגמת הקוד למעלה מראה מעט על התנהגותן.

הערה: symbols הם לא ממש מחרוזות, ולא ניתן להפעיל עליהם מתודות של מחרוזות, אולם נשמר הקשר ש:

:hello.object_id == hello.object_id 

בעוד

"hello".object_id != "hello".object_id 

בדוגמה למעלה a ו b הן מחרוזות, בעוד c ו d הם symbols
בשורת ה puts השתמשתי בכפל עם מחרוזת, שזהו קיצור לפקודת join על מערך. כך אני גורם ל puts להדפיס שורה אחת עם פסיקים - ממש כמו שמופיע בהערה באותה השורה.

עוד דבר קטן שאנו רואים בדוגמה הוא את קונבנציית השמות למתודות של "!": בעוד המתודה chop מחזירה עותק של המחרוזת a שהוסר ממנה הסימן האחרון (אנו לא עושים כלום עם הערך שחזר בדוגמה), המתודה !chop מסירה מהמחרוזת b את הערך האחרון ומחזירה nil.

לא ניתן להשתמש ב"!" בכל מתודה שרוצים: מי שכתב את המחלקה string יצר שתי מתודות: chop ו !chop.

מערך ברובי, הוא המקבילה ל ArrayList בג'אווה. מבנה הנתונים הזה פשוט כ"כ שימושי! היישום מאוד דומה לפייטון, וניתן לגשת לערכים מהסוף בקלות בעזרת שימוש במספרים שליליים (למשל -1 מגיע לסוף הרשימה) - וזה מאוד נוח.

לולאות ברובי דומות מאוד לפייטון או ג'אווהסקריפט: פורמט for ... in.
בדומה לג'אווהסקריפט (שם לולאה עוברת גם על פרמטרים של אובייקט האב), יש בלולאת for רגילה - התנהגות שלרוב איננה רצויה: הערך שהוגדר (item במקרה שלנו) - ממשיך לחיות מעבר ל scope של המערך.

לפעמים זה שימושי, פעמים רבות אחרות זה מבלבל - ולכן כדאי לעבוד עם התחביר השני (שדומה מאוד ל each של jQuery). התחביר השני שקול לחלוטין, מלבד כך שהערך שהוגדר (item2 בדוגמה) חי רק ב scope של הלולאה.

השימוש של התחביר השני רחב יותר מאשר סתם לולאות והוא נקרא block, הוא בעצם סוג של inline function שמעובר למתודה (each או select).

הנה דוגמה של שימוש במתודה select של מערך (סוג של filter: ערך ההחזרה הוא רק משתנים עבורם היה ערך חיובי). התחביר ~= הוא קיצור להתאמה של מחרוזת (color) ל regular expression (שאותה כותבים בין קווים נטויים, במקרה שלנו הופעת האות e).
כפי שאתם זוכרים, השורה האחרונה בפונקציה - היא ערך ההחזרה.

עוד מבנה נתונים "טבעי" בשפת רבי הוא ה Hash (המקבילה ל Map או HashTable בג'אווה).
התחביר הוא key => value. כשנתקלתי לראשונה בקטע קוד שכזה - לא שיערתי שמדובר בעצם ב Map: החץ נראה "חשוב מדי" מכדי לשמש כסימן הפרדה פשוט.

מאז גרסה 1.9 רובי הגדירה תחביר מקוצר חדש ל Hash שהמפתחות שלו הם symbols (שזה סוג של best practice). הרי הוא לפניכם.

דבר קטן שמוצא-חן בעיני הוא שרובי מקבלת פסיק עודף לאחר האיבר האחרון במערך או ב Hash (דוגמה ראשונה) - מבלי להתלונן. חדל סדר תחזוקת פסיקים לאחר copy-paste. זה מאוד הגיוני עבורי: הרי הקומפיילר עובד בשבילנו, ולא להיפך.

כמה השלמות חשובות

self ברובי יכול להזכיר this בג'אווה, אבל ההתנהגות שלו שונה. אם הוגדר בתוך מתודה - הוא יצביע על המתודה, אם בתוך מחלקה ומחוץ למתודה - אזי על המחלקה, ואם מחוץ למחלקה - הוא יצביע על המרחב הגלובלי "main".

ברובי ניתן לארגן את המחלקות / קבועים / וכו' בתוך modules (דומה ל packages ב ++C או #C)
כדי לנווט בתוך ה module - אנו משתמשים בסימן ::

:: מאפשר גישה למה שנחשב "קבועים" ברובי: מודולים, מחלקות, ומשתנים קבועים (כולם מתחילים באות גדולה).


בלוקים הם "חתיכות של קוד" שאנו שולחים בפרמטר לפונקציה (שימושים נפוצים הם פונקציות כמו each, filter, וכו')
הנה התחביר של הבלוק:

מקור

אם הבלוק הוא באורך שורה בודדה, ניתן להשתמש בתחביר מעט מקוצר יותר של סוגריים מסולסלים במקום do...end, כמו שהשתמשתי בהסבר על לולאות ברובי.

סיכום

פוסט זה ניסה להביא אתכם מ"חוסר הבנה" להבנה בסיסית של שפת רובי, והתחביר שלה - וכל זאת, בזמן קצר מאוד.

שפת רובי היא מורכבת ועשירה, והיכולת "לקרוא כל קוד ברובי" - דורשת כנראה למידה ארוכה בהרבה מפוסט זה (שלא לדבר על היכולת "לכתוב כל קוד ברובי"). לרובי יש ספריות ספציפיות שיש להכיר, טכניקות של metaprogramming - שנמצאות בשימוש לא מובטל, ועוד.

מפרשן (Interpreter) ברירת המחדל של רובי נקרא MRI (קיצור של Matz's Ruby Interpreter). הוא הסטנדרט, הוא עושה את העבודה - אבל נחשב אטי, אטי יותר מ Python - לדוגמה.

האם זה באמת נכון ומתי? קשה ממש לומר. יש הרבה מבחני ביצועים שמראים דברים שונים. לכל הפחות: זהו נושא בדיון.
עוד מגבלה של MRI היא שאין לו באמת multi-threading, ואין לו parallelism (קרי: שימוש ב GPU, SIMD, וכו'). אלטרנטיבה מקובלת לסביבה שכזו היא JRuby - המפרשן של רובי שרץ על JVM (מהיר יותר, multi-threaded וכו').

בכל זאת, ולמרות הכל, שפת רובי הצליחה למשוך אליה קהילה גדולה וחזקה של מפתחים מוכשרים, ולהרים בעזרת שפת Ruby כמה מהכלים הטובים מסוגם, בזמננו.


שיהיה בהצלחה!



תודה לולדימיר טקצ (מומחה רובי) ששימוש כ Reviewer לדוגמאות הקוד, והציע כמה שיפורים.


----

קישורים:

Ruby tricks to make your code more fun and less readable - השלמה טובה לפוסט. חבל לי לשכתב את מה שנכתב כאן בצורה יפה.

מדריך Coding Style לרובי, שימושי ומלמד.

סשן ביוטיוב: Functional Development in Ruby

דפוסי ארכיטקטורה (Architectural Patterns): דפוסי עיצוב, בגדול

בפוסט זה אנסה לשפוך אור על נושא שיש לגביו בלבול רב - דפוסי ארכיטקטורה. בפשט: דפוסי ארכיטקטורה (כלומר: Architectural Patterns) הם דפוסים חוזרים בארכיטקטורות של מוצרים.

אנשים שאינם ארכיטקטים לעתים מדמיינים את תהליך הגדרת הארכיטקטורה של המערכת כ"תורה סודית" כלשהי. הארכיטקטים נכנסים לחדר, סוגרים בקפידה את דלת העץ הכבדה, ובוחרים בטקס סודי את "הארכיטקטורה". הארכיטקטורה הזו היא כ"כ מורכבת, ומאתגרת שכלית - שרק מי שלמד אותה במשך שנים יכול להבין אותה באופן מלא. הארכיטקטים אז מנסים להעביר אותה אל שאר הצוות, ולפעמים... נכון - העיסוק במדע המטורף של הארכיטקטורה עשה לארכיטקטים "משהו לא טוב בראש" - ומאז הם לא מתקשרים כ"כ טוב. הם בטח מבינים איזה משהו מאוד מתוחכם - אבל מתקשים להסביר אותו ל"פשוטי העם".
פלא שמסקרן להבין מהם דפוסי הארכיטקטורה האלה?

יותר גרוע: יש ארכיטקטים שנכנסים לחדר (ואולי זו בכלל דלת עץ זולה שלא נסגרת היטב), וגם הם מאמינים באגדת "הארכיטקטורה האחת" שאותה מוצאים הארכיטקטים מתוך המאגר הסודי של דפוסי הארכיטקטורה. הם מקדישים כמה דקות בכדי לסגוד לדפוס הארכיטקטורה החביב עליהם ואז מותחים את מהות המוצר להיות בדמותו של דפוס הארכיטקטורה שנבחר. אאוץ'!


אתן לכם מטאפורה לדפוסי ארכיטקטורה:

דפוסי ארכיטקטורה הם כמו מתכון למרק

דפוסי ארכיטקטורה הם פתרון מהיר לבעיה שדורשת מיומנות לפתור - אבל המתכון הוא לא בהכרח הפתרון האופטימלי.
אם אתם לא ממש מומחים בבישול - שימוש בדפוס קיים יכול מאוד לעזור. ניסיון "להמציא מתכון מהראש" יכול להסתיים בחוסר נעימות.
מצד שני, המתכון הוא לא האידאל, ושף מוכשר יוכל להרכיב מתכון טוב בהרבה בהתחשב בחומרי הגלם הזמינים, הסועדים, או מצב הרוח. למתכון מוכן אין את ההקשר למצב הייחודי שלכם [א]. המתכון גם פעמים רבות הופשט מהאידאל, בכדי שהיה אפשר להעביר אותו לרבים, ועל גבי תקשורת מוגבלת (זה לא שאתם עוברים Mentoring של כמה ימים על המתכון).


דפוסי ארכיטקטורה לא שואבים אנרגיה קוסמית מהיקום סביבנו - בכדי להבטיח הצלחה נצחית למוצר.
דפוסי ארכיטקטורה לא מכילים "קודים מסתוריים" שבן תמותה רגיל לא מסוגל להבין.
דפוסי ארכיטקטורה הם אפילו, כהגדרה, פתרון תת-אופטימלי, מכיוון שהם הוגדרו ללא ידע על ה Context בו אנו פועלים.


מצד שני נסו לדמיין מצב בו ידע שנצבר בבישול לא היה מועבר בין אנשים? כל אחד היה אוכל רק מה מה שהצליח להמציא בעצמו. איך היו נראות הארוחות שלנו ללא מתכנונים כלשהם?
- מצבנו הקולינרי היה עגום כמו זה של תושבי אנגליה!! (חס וחלילה)

הדפוסים עליהם נעבור בפוסט

• כדור גדול של בוץ (Big Ball of Mud)
• "הדר המסודר" (Hadar Amesudar)
• "שכבות עוגה" (Layered Architecture)
• MVC (קיצור של Model-View-Controller)
• "דודות מרכלות" (Event-Driven Architecture)
•  Command-Query Separation (בקיצור: CQRS או CQS) 
• "גרעין קטן" (MicroKernel) ודרכו נזכיר גם Plug-in Architecture
• "מיקרו-שירותים" (Micro-Services Architecture, בקיצור: MSA)

דפוסים נפוצים אחרים שלא נעבור עליהם הם, אך שווה להזכיר:

• צינורות ומסננים (Pipes & Filters) - אותו כיסיתי בפירוט בפוסט משלו.
• BlackBoard (רלוונטי בעולם של בינה מלאכותית)
• MVP, MVVM או Presentation-Abstraction-Control (דומים למדי ל MVC)
• Broker (רלוונטי במערכות מבוזרות)
• Model-Driven Architecture (מן "רעיון גדול" שלא ממש "תפס") או Domain-Specific Languages (בקיצור DSL - רעיון שהצליח חלקית).
• וכו'

אני מניח שקראתם את הפוסט שלי מיוני "דפוסי עיצוב: ימים יפים, ימים קשים", או שלפחות אתם יודעים כל מה שנאמר בו. לא אחזור על אותם רעיונות, שרלוונטיים בערך באותה מידה, לדפוסים ארכיטקטוניים.

בגדול אזכיר ש:

• לדפוסים יש ערך רב כשפה משותפת וכמקור השראה.
• הצמדות לדפוסים "כפי שהוגדרו" - יכולה להיות הרסנית.
• כדאי ליצור וריאציות שלכם של הדפוסים שיתאימו לכם יותר, או לשלב רעיונות (Mix and Match) מדפוסים שונים.

בואו נצא לדרך!

כדור גדול של בוץ (Big Ball of Mud)

השם ה(לא) מחמיא הזה כמובן ניתן ל Anti-Pattern. כדור גדול של בוץ הוא מצב בו כל המחלקות במערכת שלנו נמצאות ב Pool אחד משותף, ללא חלוקה ברורה ומסודרת.
מצב זה אולי נוח כאשר יש 10 מחלקות, אך מאוד לא נוח כאשר יש כ 1000 מחלקות במערכת.
אפשר בהחלט להתחיל במערכת עם "כדור גדול של בוץ", לגלות את התכונות והמבנה והרצוי של המערכת - ואז לחלק. ככלל אצבע הייתי מצביע על כמה עשרות מחלקות, לכל היותר, כנקודה בה כדאי מאוד שהיה כבר מבנה מוגדר.

מדוע כדאי לנו לחלק את המערכת לחלקים? בגלל:

• בעיית ההתמצאות (Orientation)
• בעיית ה Development Scalability
• יצירת מסגרת מנטלית של סדר וחוקיות במערכת. זו לא בדיחה: כמה כללים פשוטים מה "נכון" ומה "לא נכון" עוזרים לאנשים בפרויקט להרגיש בטוחים יותר במה שהם עושים. אי קיום הכללים הפשוטים הללו / חוסר סדר בסיסי כלשהו בפרויקט - משפיע על אנשים רבים (לא כולם) בצורה שלילית וברורה
  קשה להבין את ההשפעה עד שלא רואים את המעבר של פרויקט ממצב של "אי-סדר", לאפילו מצב של "סדר בסיסי".

את 2 הבעיות הראשונות תיארתי בפירוט בפוסט מדוע אנו זקוקים ל Software Design?

"הדר המסודר"

אוקיי: הבנו שיש חשיבות לסדר בסיסי במערכת. בואו ניקח בחור מסודר, שיקבע סדר.
האם משנה בדיוק מהו הסדר?

הדר בוחר בסדר פשוט:
נשרטט קווים, ונחלק את המערכת ל3 אזורים:

• מחלקות עד 1000 שורות קוד
• מחלקות מתחת ל 1000 שורות קוד
• קבועים, enums, או data objects (שהם בד"כ מאוד קטנים)

כל מפתח יודע היכן לשים את המחלקה שהוא כותב - הכללים ברורים.
אולי שיפרנו טיפה את בעיית ההתמצאות ("חישוב האלגוריתם הוא מסובך מאוד, אחפש באזור המחלקות הגדולות") ויצרנו תחושה (דיי מפוברקת) של מסגרת - אך לא טיפלנו בכלל ב Development Scalability.

ברור שכלל של גודל המחלקה הוא לא כלל טוב: אי אפשר לנחש אם פונקציונליות כתובה במחלקה אחת ענקית, או 10 קטנות.

נמשיך. הדר הבין שעליו לתקן ולכן מצא חלוקה חדשה: חלוקה "עסקית". אם המערכת היא GMAIL אז נחלק את המערכת ל:

• דואר נכנס
• דואר יוצא
• אנשי קשר
• קונפיגורציה
• אחר

החלוקה הזו נשמעת יותר הגיונית, אבל גם בה יש בעיות עקרוניות. למשל: הקבוצה "אחר" יכולה להכיל לא-מעט מחלקות שלא מתקשרות ישירות לפונקציה "עסקית" (persistence, helpers, פקדי UI שבשימוש חוזר, וכו'). יצרנו שם "כדור בינוני של בוץ" בפני עצמו. ההתמצאות עצמה היא בעיקר ברמת האזורים ("שכונות בעיר") אך לא מכסה רזולוציה קטנה יותר ("רחובות").
דבר נוסף הוא שכדי להשיג Developer Scalability (היכולת של הרבה אנשים לעבוד על המערכת במקביל) אנו נרצה להטיל מגבלות על היכולת של החלקים השונים של המערכת לתקשר זה עם זה.

מדוע אנו מעוניינים בסדר וניהול תלויות?

נמשיל את העניין לבעיה פשוטה מאוד: הפרדה של קוד בין 2 מחלקות:

את קוד ה Parser אנו מחלקים ל2 חלקים. מדוע?

• כי יותר קל לנהל קוד בחתיכות קטנות ופשוטות, מחתיכה גדולה ומורכבת יותר.
• כי אז ניתן לבצע שינוי באזור אחד, עם סבירות גבוהה* שלא יהיה צורך לשנות אזור אחר. פחות בדיקות רגרסיה, פחות "פחד" לשבור דברים, והיכולת של 2 מפתחים לעבוד במקביל בצורה יותר יעילה.

* כל עוד החלוקה היא אפקטיבית

לא מספיק שחילקנו את ה Parser ל 2 מחלקות, אנו רוצים להטיל מגבלות על התלויות ביניהן:

• הכמסה (encapsulation) - מגבלה מאוד מקובלת בעולם ה OO, שמפרידה בין חלקים ציבוריים (בהם ניתן ליצור תלות) ופרטיים (בהם לא ניתן ליצור תלות). עצם כך שצמצמנו את התלויות - הגברנו את הסיכוי ששינוי בקוד (באזור הפרטי) לא ידרוש שינויים או ישפיע על מחלקות שתלויות במחלקה זו - שוב: Developer Scalability, תחזוקה קל היותר, ויכולת לבצע שינויים בצורה פשוטה יחסית (באזורים הפרטיים).
• ניהול תלויות (dependency management) - מגבלה שאומרת שמחלקת ה Document Parser רשאית לקרוא ל Paragraph Parse - אך לא להיפך. צמצמנו כך את התלויות עוד יותר.

אציין שבניהול תלויות המטרה היא לצמצם תלויות, לא רק "לנהל/לעקוב" אחריהן.

כמו כן החכמה בניהול תלויות היא לא רק לקבוע כלל מגביל, אלא להגדיר מראש מבנה בו יהיה קל ליישם את הכללים  הללו. לדוגמה, אם היינו מחלקים את ה Parser בצורה הבאה:

לא היה סביר שהתלות החד-כיוונית שהוגדרה בין המחלקות, תשמר לאורך זמן (בהנחה שיש תלויות קונספטואליות בין פענוח אלמנטים מסוג A ו B). צוות עם עצבי ברזל אולי יגיע לשימוש בפונקציות עם הרבה פרמטרים והרבה Callbacks - אך זה גם לא מצב רצוי. סה"כ זו דוגמה לחלוקה לא מוצלחת.

כללים מגבילים בין מחלקות / צמצום התלויות גם עוזר לשמור על הסדר שהוגדר: ברגע שהממשקים הם מצומצמים יש בד"כ פחות "דו-משמעות" היכן קוד צריך להיות: מחלקה A או מחלקה B. כך נשמר התפקיד הייחודי של כל מחלקה, ומכאן יכולת התמצאות בקוד, יכולת לעשות שינויים מבודדים וכו'.

הכללים המגבילים, מציבים בפנינו שקלול-תמורות מסוים:

• פחות מדי מגבלות: כולם מדברים עם כולם במערכת - ונפגעת מאוד תכונת ה Development Scalability.
• יותר מדי מגבלות: מקשות על ה productivity של המפתחים.

ככל אצבע, ארכיטקטורה טובה לא כוללת כמה שיותר מגבלות: היא מתאימה את כמות המגבלות לגודל הפרויקט, לשלב ההתפתחות שלו (יותר מגבלות ככל שמתקדמים + כמה עולה לפיתוח להוסיף מגבלות בשלב זה?) ולארגון הספציפי (יש מתכנתים שיסתדרו טוב יותר עם מעט מגבלות, יש כאלו שלא).

טוב, גם הדר, למרות שהוא כל-כך מסודר - עדיין לא ממש עזר לנו.
זה הזמן להתנסות במתכון ותיק ומוכח, וללמוד ממנו כמה דברים.

Layered Architecture

דפוס השכבות הוא הדפוס הארכיטקטוני בשימוש הנרחב ביותר.
הוא נפוץ במיוחד במערכות מידע / Web Applications / Enterprise Applications (מבחינה ארכיטקטונית, הן בערך אותו הדבר) - והוא כנראה גם הדפוס השולט גם ב domains רבים אחרים. חשבו: כמה מקובל להציג ארכיטקטורה כקוביות בזו מעל זו, ומה צורה זו מתאר.
באופן לא מפתיע, עם הפופולריות מגיעה גם כמות יפה של חוזר-הבנה, ושימוש לא נכון.

כללי החלוקה של דפוס השכבות הוא כדלהלן:

• נפריד את מאגר המחלקות במערכת שלנו לכמה שכבות: שכבות עליונות לטיפול בעניינים ברמת הפשטה גבוהה, כאשר רמת ההפשטה יורדת ככל שיורדים בשכבות.
• לוגיקה בשכבה גבוהה (n) תהיה מורכבת מהפעלה של לוגיקות (או פונקציות) בשכבה שמתחתיה (n-1). כמו כן, לוגיקה בשכבה גבוהה (n) תעזור להרכיב את הפונקציות בשכבה הגבוהה ממנה (n+1).
• בד"כ השכבה הגבוהה ביותר היא זו שמתקשרת עם העולם החיצון: משתמש או מערכות אחרות.
• החלוקה של המחלקות לשכבות היא שלב אחד, ובד"כ יש חלוקות נוספות בתוך השכבה למודולים / תתי-מערכות (sub-systems). 
• בד"כ בכל שכבה יש תת-שכבת API (או "Facade") מנוהלת - בה, ורק בה השכבה העליונה יכולה להשתמש. לא נרצה שכל ה APIs שזמינים בתוך השכבה יהיו זמינים לשכבה מעל - אחרת, איזו משמעות יש להפרדה שהגדרנו?!

בהצצה לתוך השכבה הבודדת, המבנה עשוי להראות דומה למבנה הבא:

פרשנות נפוצה של מודל השכבות 

במערכות ווב, מערכות מידע, או Enterprise Systems יש מן מתכון מקובל של לחלוקה המערכת לשכבות.
אין לכם כח לקבוע רמות הפשטה שונות ושימושיות של המערכת? - השתמשו במתכון מוכן (מתכון של מתכון):

• UI - ממשק המשתמש
• Business Logic - הפונקציה העיקרית שהמערכת ממלאה (ניהול ספקים, רכש, מלאי, וכו')
• Data Access - בשכבה זו פעם היה הרבה קוד מתוחכם, אך היא הוחלפה חלקית ע"י מערכות ORM - ומה שנשאר בה הם האובייקטים של המערכת שמתארים את הנתונים (Entities, Collections, וכו').
• Persistency - שכבה זו מתייחסת לבסיס הנתונים (בהנחה שיש כזה, בד"כ רלציוני) - סקריפטים ליצירת הטבלאות (DDL) ולעתים גם קוד שרץ בתוך בסיס הנתונים (stored procedures) [ב].

לחלוקה זו יש וריאציות שונות (הוספת שכבת Service מעל ה Business Logic, או שכבת Presentation Logic מתחת ל UI, וכו') - אבל סה"כ היא מאוד מקובלת.

האם היא טובה?
בעיה נפוצה היא הצמדות למתכון המוכר והמוערך - גם כשהוא לא מתאים.
במערכות ווב רבות, המתכנתים בוחרים במתכון זה - למרות שהוא לא מבטא את צרכי המודולריזציה של המערכת. כאשר כל פי'צר שמוסיפים למערכת דורש גם שינוי ב UI, גם ב Business Logic, גם בגישה לבסיס נתונים, וגם בטבלאות של בסיס הנתונים, וכאשר חלק גדול מהעבודה הוא הוספת פיצ'רים חדשים - אז מה הטעם בשכבות?

יצרנו ואכפנו מגבלות שימוש, אולם בפועל, אם הקשר שלנו בין השכבות היא תדיר יותר מהקשר בתוך השכבה - אזי השכבות לא מבודדות לנו אזורים בקוד, והערך שקיבלנו מהשימוש בדפוס הארכיטקטורה - הוא נמוך.

בפועל, קיבלנו סוג של "הדר המסודר" - יש סדר ואורנטציה במערכת, אבל מעט מאוד ערך מוסף. אנו משקיעים בהתמודדות עם המגבלות שיצרנו - אבל הן לא מוסיפות לנו ערך ממשי לתהליך הפיתוח / התחזוקה של המוצר.

דפוס ארכיטקטוני שעשוי להתאים במקרים בהם כל פיצ'ר / פיתוח קטן נוגע בכל (או רוב) השכבות הוא דפוס ה microservices - שזוכה לפופולריות רבה לאחרונה. האם גם אותו אפשר "לפספס"? - כמובן!

אציין, שבמערכות Enterprise כדוגמת ERP של סאפ - יש ערך ממשי בחלוקה הנ"ך לשכבות: מערכות אלו מבוססות במידה רבה על מידול (modeling) של נתונים, ואז באמת יש פיתוחים ב Business Layer שלא צריכים לעדכן את ה UI (כי הוא נבנה מתוך מודל הנתונים שלא השתנה), ולא צריכים לעדכן כמעט את הטבלאות בבסיס הנתונים. שכבת ה Business Layer היא משמעותית ומשתנה תדיר - ויש ערך רב בהפרדה זו. כמו כן ניתן לשנות את ה UI (כיצד מרנדרים את המודל) - מבלי לשנות את שכבת ה Business Logic בכלל, וכו'.

עוד בעיה נפוצה היא פרשנות של המודל ע"פ פונקציה אותה ממלאת המחלקה / מודול ולא ע"פ רמת הפשטה, כך שלמשל, כל פעולת גישה לדיסק נכנסת לשכבת ה Persistence באופן אוטומטי - "כי דיסק הוא Persistence" ואף אחד לא שוקל מהי רמת ההפשטה של הפעולה. למשל: קריאה של קובץ מהדיסק ששקול ל Input מהמשתמש - נכון יותר, כנראה, שהיה בשכבת ה UI. זו אותה רמה הפשטה. שכבת ה Persistence הוגדרה מכיוון שיש הרבה מאוד פעולות דיסק שהם ברמה נמוכה - אך לא כולן הן כאלה.
התעלמות מהעיקרון של רמות ההפשטה השונות - גורם ל"פספוס" ביישום של מודל השכבות.

"הב לי עלים ירוקים..."

Model-View-Controller

בתיאוריה, MVC הוא דפוס נהדר לחלוקה של שכבת ה UI.
תאוריה בצד. בפועל: יש לו בעיה מהותית - שמונעת ממנו לעתים "להמריא".

דפוס MVC בא לחלק אפליקציית UI לחלקים מוגדרים היטב - ולהגדיר תלויות ביניהן.
המקור של MVC הוא ב framework של שפת Smalltalk-80 משנת 1980 בשם "Model-View-Controller Editor".

ה Framework הזה היה מיועד לאפליקציות command line (שיא ה UI באותה תקופה), והחלוקה הייתה בין:

• Model - הנתונים של האפליקציה / מבני נתונים
• View - תצוגת הפלט, מה לרשום על המסך
• Control - קבל ה Input מהמשתמש וטיפול בקלט הזה - בעצם ה Business Logic.

MVC "קלאסי" / "המקורי"

כל מחלקה (או פונקציה) נופלת באחד מהאזורים - וחייבת לציית לכליל הנראות. בת'כלס ה Controller רק יוצר את ה View ולא משתמש בו אח"כ, ושניהם מכירים את המודל. בין מחלקה של View למחלקה של Controller יש בד"כ קשר של 1:1 - והם מתארים "מסך" או "תפריט" באפליקציה.

הרעיון העיקרי מאחורי דפוס ארכיטקטוני זה היה הפרדה בין המודל (ה state של האפליקציה) לקלט והפלט של התפריטים השונים. הדפוס הפך להצלחה (אולי כאחד הדפוסים היחידים שמנסה לפתור בעיות של UI) - ועד היום אנו משתמשים בו... או שלא.

אם כולם היו מכירים את MVC ומשתמשים בו באותו האופן - לדפוס זה היה ערך רב יותר. אולם, יש 2 בעיות:

• MVC המקורי לא כ"כ מתאים לאפליקציות Desktop, Web או כל מה שאינו command line.
• יש המון וריאציות של MVC: חלקן קיבלו שמות נבדלים (יחסית) כמו MVP, MVVM או PAC - אבל רוב הווריאציות פשוט משתמש בשם "MVC", תוך כדי ביצוע שינויים במודל "המקורי".

התוצאה המידית היא בלבול וחוסר תקשורת -  FUD. אם דיברנו על כך שדפוסים משמשים כשפה משותפת, אזי MVC משמש לרוב כאנטי-שפה-משותפת: מתכנת אחד אומר "Controller" והשני שומע "Kotroller" (כלומר: מה שהוא מכיר כ Controller). שני המתכנתים רבים כמה ימים, אולי שבועות - עד שהם מצליחים להסכים שבעצם השני לא אידיוט/מפגר/לא מבין - שניהם פשוט מכירים שתי וריאציות שונות של MVC.

בפועל, אוותר על הניסיון לתאר ולאפיין את כל הווריאציות התאורטיות של MVC (להזכיר: יש כאלו שהם Client-Side, כאלו שהם MVC צד שרת, כאלו שהם מערבים צד-לקוח וצד-שרת, וכאלו שמתאימים לאפליקציות Desktop או Native Mobile).

אני ממליץ לוותר על ההגדרות, ופשוט להיצמד לספרייה הרלוונטית שבה אתם משתמשים - והכללים שהיא מכתיבה: בסוף, התועלת העיקרית היא מכללים ברורים שכולם מצייתים להם - קצת פחות אם כלל מסוים מנוסח בווריאציה 2א' או בווריאציה 3ג'.

יש ספריות יש רבות הממשות (וריאציה של) דפוס זה: Struts, Play!, Grails, Ruby on Rails, Django, ASP.NET MVC , Angular.js, Backbone.js ועוד....

מבנה של MVC צד-לקוח מודרני טיפוסי אפשרי

העיקרון המשמעותי ביותר, והמוסכם ביותר בקרב ספריות "MVC" מודרניות הוא ההפרדה בין UI (כיצד משהו נראה על המסך) ל Presentation Logic (כיצד להחליט מה יש להציג על המסך). למשל (דוגמה סופר-פשוטה):

במקום לקבוע כלל ש:

• אדם עם +500 חברים מקבל icon מיוחד.

מחלקים את המימוש ל2 אזורים:

• Presentation Logic - אדם עם 500+ מתויג כ "אדם פופולרי במיוחד" (What)
• UI - אדם המתויג כ "אדם פופולרי במיוחד" מקבל icon מיוחד.

הפרדה זו יוצרת מעט overhead על הפיתוח, אך היא מאפשרת להחליף את ה presentation (כלומר: אלמנטים ב UI / כל ה UI) בצורה קלה יחסית, מבלי "לאבד" או לשנות את ה Presentation Logic שהוא יותר יציב, או לחלופין להוסיף presentation נוסף (נאמר: mobile version), מבלי לשכפל את הקוד לגמרי.

החלפת / רענון שכבת ה UI - היא פעולה תדירה מאוד במערכות ווב. ארגונים גדולים עושים זאת כל 2-3 שנים, ואתרים קטנים מבצעים שינויים לפעמים על בסיס חודשי.

סיכום

סקרנו ארבעה דפוסי ארכיטקטורה, ועסקנו בעקרונות - מה הערך של דפוס ארכיטקטוני.
חשוב לזכור שדפוס ארכיטקטוני הוא דפוס שחוזר על עצמו כי הוא מבטא כמה רעיונות שימושיים מאוד - אבל זה לא אומר שיש דרך יחידה להשתמש בו (נאמר - הגרסה שתועדה היא לא בהכרח הטובה ביותר), ויש עניין של התאמה להקשר מסוים: מה שטוב מאוד במערכת אחת, עשוי להיות פחות מתאים במערכת אחרת.

בפוסט המשך - אספק סקירה קצרה על ארבעת הדפוסים הנוספים שברשימה שלנו.


שיהיה בהצלחה!




---

[א] אם אין שום דבר ייחודי בתוכנה שאתם מפתחים, חבל על הזמן שלכם: מצאו תוכנה קיימת שעונה על צורך זה - והשתמשו בה.

[ב] בסיסי נתונים הם חבילת תוכנה ניתנת-לשימוש חוזר - שחסכה המון פיתוח, לאורך שנים, בקנה מידה עולמי. בסיסי הנתונים נהיו עשירים יותר ביכולות - וכך חסכו יותר עבודה למפתחים (ויצרו תלות גדולה יותר בחברות שעשו מכך הרבה כסף).

אמהמה, בסיסי הנתונים הוסיפו יכולות שנראו טובות מנקודת המבט שלהם, ובמקום היחידי בו הם יכלו להשפיע (בתוך בסיס הנתונים) - אך הן ממש לא שייכים לשם ע"פ מודל השכבות (שכ"כ נפוץ בקרב משתמשים של בסיסי-נתונים רלציוניים).

Stored Procedures הם דוגמה מצוינת ליכולת שכזו, שכמעט תמיד משתמשים בה בצורה שסותרת בצורה בוטה את העקרונות של מודל השכבות: לוגיקה עסקית (רמת הפשטה גבוהה) מנוהלת בתוך בסיס הנתונים (שכבת הפשטה הכי נמוכה) - ויוצרת תלות קשה בתחזוקה, ביכולת להחליף מימוש של שכבות, וכו'.


---


לינקים מעניינים

הדוד בוב בביקורת עוקצנית על MVC (וידאו): "MVC is not an Architecture"